“הרומן "עיניהם צופות באלוהים" פורסם בשנת 1937, סובב סביב ג'ייני קרופורד, ומתרחש בדרום ארצות-הברית של ראשית המאה העשרים, לאחר ביטול העבדות ותחילת חקיקת חוק ג'ים קראו ("נפרדים אך שווים"). יסודו בחיפוש אחר אהבת אמת וזורה ניל הרסטון מטיבה לתאר בעדינות, ברגישות עם מסרים, וביקורת פוליטית בנוגע לאדם הצבעוני, ומעמדה של האישה באותה תקופה. זורה ניל הרסטון נועצת את עיניה בקורא ומציפה קונפליקט, בין עצמ”

“לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים". גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי. "אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטו”

“עם פיסקת פתיחה שהיממה אותי ביופייה הנדיר כמו שלא חוויתי כמעט עם אף ספר אחר, מתחיל הרומן המופתי הזה את סיפורה של ג'ייני קרופורד, היפה והאמיצה והשחורה. הימים הם ימי העשור השני או השלישי של המאה ה-20, המקום הוא דרום ארצות-הברית. ג'ייני חוזרת לעיירת השחורים איטונוויל לאחר תקופת היעדרות, ומגוללת באוזני חברתה הוותיקה פיבי את כל קורותיה המסועפים. כמעט מיד נוטלת לעצמה את המושכות הסופרת, אשר מוסרת את הא”

“לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה. "ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146) "ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוס”

“הרומן "עיניהם צופות באלוהים" פורסם בשנת 1937, סובב סביב ג'ייני קרופורד, ומתרחש בדרום ארצות-הברית של ראשית המאה העשרים, לאחר ביטול העבדות ותחילת חקיקת חוק ג'ים קראו ("נפרדים אך שווים"). יסודו בחיפוש אחר אהבת אמת וזורה ניל הרסטון מטיבה לתאר בעדינות, ברגישות עם מסרים, וביקורת פוליטית בנוגע לאדם הצבעוני, ומעמדה של האישה באותה תקופה. זורה ניל הרסטון נועצת את עיניה בקורא ומציפה קונפליקט, בין עצמ”

“לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים". גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי. "אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטו”

“עם פיסקת פתיחה שהיממה אותי ביופייה הנדיר כמו שלא חוויתי כמעט עם אף ספר אחר, מתחיל הרומן המופתי הזה את סיפורה של ג'ייני קרופורד, היפה והאמיצה והשחורה. הימים הם ימי העשור השני או השלישי של המאה ה-20, המקום הוא דרום ארצות-הברית. ג'ייני חוזרת לעיירת השחורים איטונוויל לאחר תקופת היעדרות, ומגוללת באוזני חברתה הוותיקה פיבי את כל קורותיה המסועפים. כמעט מיד נוטלת לעצמה את המושכות הסופרת, אשר מוסרת את הא”

“לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה. "ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146) "ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוס”