אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;
דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה
לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.
אַבְּדִי דְּבַר מָה כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת
מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה.
אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.
הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:
כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה
לִנְסֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.
אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת
נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַּי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ.
אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.
אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,
כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.
הֵם חֲסֵרִים לִי, אֲבָל אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת.
– אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת
אֲהוּבָה) אֵין מָה לְשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה
אָמָּנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת
גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.