ביקורת ספרותית על עיניהם צופות באלוהים מאת זורה ניל הרסטון
ספר טוב

---

לפעמים זה עניין של טיימינג. אני רוצה לומר ש"עיניהם צופות באלוהים" בא לי בזמן טוב. אני משום מה קצת חוששת להוסיף סימן קריאה ולומר שגם לכם, ויאללה רוצו לפני שיגמר. השפה של הרסטון מבקשת לחקור את החוויה הנשית השחורה שני דורות מסוף העבדות בארה"ב. היא מנסה לבדוק בלי הרף את עצמה שהיא מאה אחוז כנה ומבקשת לא למכור לנו, הקוראים, שבב נוסטלגיה או המתקה של החויה. במובן זה היא מתארת את קמטי הקהילה השחורה, על המקומות הלפעמים מורכבים שהיא מייצרת, על המסורת כמקום שלא פעם דוחק רגליה של אשה צעירה שמבקשת גם לחיות.
ג'ייני נולדה וגדלה אצל סבתא שחיה חיי עבדות והשתחררה. הסבתא הרתה לאדונה וכשנקרא האדון למלחמה היא בורחת מגבירתה עם תינוקת רכה מאוד מתוך הבנה שזה הסיכוי היחיד להציל את חייה ואת חיי בתה. הבת גדלה ועוברת אונס ע"י המורה שלה ואז נעלמת לחלוטין מן הנוף וכך מתוצאות אותו האונס מגיעה ג'ייני לעולם והיא כולה פרץ חיים המבקש גם להינות מהמסיבה ולא רק לומר ש"היה מכובד". היא מבקשת לחיות, ולא רק לשרוד. זה עדיין לא לגמרי ברור אם הבקשה הזו לגיטימית.
אני מנסה שלא לפזר לכם שלל ספוילרים לפני שאתם תפזרו את ההפגנה, אבל רק אומר שיש כמה מערכות יחסים משמעותיות של ג'ייני שאנו נעים בתוכן ואף אחת מהן לא כוללת אימהות. נראה שהרסטון ביקשה מאוד לתת לנו מגע עם חייה של אישה, לאו דווקא כשהיא מקיימת את צו האבולוציה והחברה, אלא קודם כל היא ישות חיה בפני עצמה. כזו שמבקשת להתענג עם אהוב בצל עץ אגס. כזו שמבקשת לטעום בחיכה את טעם החיים ולא רק לציית לצו החברה.
נהניתי מאוד מהספר וגם מההרחבות בסוף על דמותה (המרתקת!!) של זורה, באמת עשה לי חשק לשבת איתה על כוס קפה בעולם הבא, אני איכשהו נושאת קרעכצים על התרגום, למרות שזה לא הגון בתור קוראת שטרם קראה את המקור, ועדיין - כנה איתכם שזו היתה התחושה.

ספר צבעוני בכל מובנה של המילה.

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על עיניהם צופות באלוהים