ביקורת ספרותית על עיניהם צופות באלוהים מאת זורה ניל הרסטון
הביקורת נכתבה ביום שבת, 20 באוקטובר, 2018
ע"י כרמליטה


לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים".

גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי.
"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם.
אבל נשים שוכחות את כל מה שהן לא רוצות לזכור, וזוכרות כל דבר שהן לא רוצות לשכוח. החלום הוא האמת. ואז הן פועלות ועושות דברים בהתאם לזה".


ספרה של הרסטון, סופרת אפרו-אמריקנית, הופיע ב-1937. הרסטון לא הלכה בזרם המרכזי של האינטלקטואלים והסופרים השחורים באותה עת, ולא תקפה את הגזענות הלבנה. היא סיפרה על הפרט – האישה השחורה ודרכה ניסתה להעצים את הנשים השחורות ולהעביר ביקורת פנימית על הקהיליה השחורה. כך, הספר כתוב בקלילות, משלב עגה מדוברת וכוּון כנראה לפנות לקהל עממי. למרות זאת גלומים בו כמה רעיונות חתרניים מאד לתקופתם.

בספר, המתרחש בתחילת המאה העשרים, מספרת ג'ייני את קורות חייה לחברתה הטובה פיבי.
ג'ייני נולדה לאם שחורה שנאנסה ע"י גבר לבן. האם נעלמה וג'ייני גודלה ע"י הסבתא. הסבתא נולדה עוד בימי העבדות ולא יכולה הייתה להגשים את חלומותיה לגבי מה שאישה צריכה להיות וצריכה לעשות. אך היא זרעה בג'ייני את הרצון למצוא לעצמה זהות עצמית נשית ובעלת רוח חופשית, ונטעה בה את השאיפה להגשים חלומות. מצד אחר, הסבתא גם חסמה את דרכה, כאשר דחקה בה להינשא בגיל צעיר לגבר מבוסס כלכלית שבחרה עבורה.

ג'ייני לא אהבה את בעלה. זמן קצר אחר הנישואים הוא התחיל לזלזל בה ואפילו הִכה אותה. היא ברחה ממנו והתחילה במסע אל הגשמת חלומה - חיפוש אחר אהבת אמת. היה זה מסע חיים לא פשוט. דרך חתחתים של ממש. היא קמה ונפלה וקמה שוב, חשה מפח-נפש וייאוש אבל לא ויתרה על התקווה, שתקה לפרקים אך בסופו של דבר אמרה את דברה, גילתה את יכולותיה והפכה לאישה חזקה. היא הלכה אחרי ליבה, והצליחה לטפס מבורות עמוקים לפסגות של חלומותיה.

הרסטון, מראשונות הפמיניסטיות השחורות, ביקרה דרך סיפור חייה של ג'ייני את התפיסות השוביניסטיות של הגברים השחורים באותה תקופה והציפייה מנשים לציית להם ולשתוק. הנורמה השלטת הייתה זלזול באישה ואלימות כלפיה. גברים הבטיחו לג'ייני הרים וגבעות ולהתנהג אליה יפה. אך במציאות רובם גרסו שאישה מקומה בבית והיא מגודרת ומוגדרת ע"י נישואיה לבעלה, ולא בזכות עצמה.

נקודה מאד בולטת בספר היא כי לג'ייני לא היו ילדים, מאף אחד מבעליה, ובכלל סוגיית הילדים אינה עולה. גם להרסטון עצמה לא היו ילדים, (וזה אינו הפרט האוטוביוגרפי היחיד בספרה). תהיתי האם הדבר נבע מבעיה או מבחירה. האם יש כאן אמירה מהפכנית, "לפני שתהיו אימהות מצאו את עצמכן." או אחרת. ואולי יש כאן רק רצון לתחום את הדיון ליחסי נשים-גברים בלבד, מבלי להכניס למשבצת את נושא הילדים. אלו רק הרהורי לב – תשובה אין לי.

הרסטון מבקרת גם את הפסיביות של השחורים, ש"מזיקים לעצמם ומאשימים את הלבנים" וגם את הגזענות בתוך הקהיליה השחורה, שגם בה נמדדים אנשים על פי מידת כהות עורם השחור. מעמדם של השחורים הבהירים נוטה להיות גבוה יותר, והם מתייחסים בגזענות אמיתית לשחורים הכהים יותר.

אבל, לטעמי, הנקודה החשובה ביותר בספרה של הרסטון היא הקריאה לנשים צעירות לקחת את גורלן בידן, לקרוא תיגר על זלזולם ואלימותם של הגברים כלפיהן, לפעול ולנסות להגיע אל אופק חלומותיהן, גם אם הדרך אינה קלה.

צריך לומר שהספר לא התקבל באהדה רבה בתקופתו, לא ע"י השחורים ולא ע"י הלבנים. שאלתי את עצמי איזו השפעה הייתה לו על נשים בתקופתו, ונראה שזו לא הייתה רבה. רק אחרי כמה עשורים נחשף שוב הספר וזכה לתהילתו. אני מאד מקווה שהצליח להגיע לשכבה גדולה של קוראות אפרו-אמריקאיות ואולי גם אחרות, ונטע בהן מוטיבציה כמו זו שנטעה הסבתא בג'ייני, וברוח הדברים שג'ייני אמרה לפיבי "אני כבר הלכתי עד האופק וחזרתי"...זה דבר ידוע, פיבי, שצריך ללכת לשם בשביל לדעת מה יש שם".

********
בחרתי לא לדרג את הספר.
הסיפור לכשעצמו מעניין וקולח. קל מאד להתחבר רגשית לדמותה של ג'ייני. אני גם מודעת לחשיבות הרעיונות שעומדים בבסיס הספר, ולהיותם פורצים דרך בתקופה בה נכתב. אך אני גם חצויה לגבי מידת הרלוונטיות שלו לימינו.
ברור לי שנשים מוחלשות בכל חברה ימצאו בו מסרים מעצימים. מן הצד האחר, נראה לי שהסתפקות באהבת אמת כפסגת חלומות יחידה לא עומדת במבחן הזמן.
לנשים יש היום חלומות גדולים ורבים יותר לשאוף אליהם ולהגשימם.
בכל מקרה, הפיסקה הפותחת את הספר אותה הבאתי בתחילת הסקירה ודבריה של ג'ייני שציטטתי לקראת הסוף יהיו נכונים לנצח, וראויים שיעמדו לנגד עיני כל אישה ואיש מימי ילדותם לאורך כל חייהם.





21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה פאלפי. ככל שאני יודעת, למרות "black is beautiful", עד היום בקרב השחורים, אלו הבהירים יותר מביניהם נחשבים יותר.

כדאי שתציץ גם בתגובה שלי לבתיה. אולי תחדש לך דברים נוספים.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה בתיה. לא בטוחה שנשים שהיו תתת עבדות בארה"ב זכו ליותר זכויות מאשר נשים באותה תקופה באפריקה. אבל ייתכן, וזה בהחלט מצריך בדיקה מבחינתי, שמצבן אחרי ביטול העבדות היה טוב במשהו מאשר ביבשת השחורה.
בספר מועלית טענה נוספת שלא הבאתי בסקירה. גם בתקופה שלאחר עבדות, הגברים השחורים שנאנקים תחת יחסם הקשה של המעבידים הלבנים, פורקים את זעמם על נשותיהן.
דבר נוסף שראוי לציון הוא כי גם באפריקה היו עבדים שבעליהם שחורים, ואולי ישנם גם כיום.
בעלייה האתיופית של 1984 הביאו כמה מהעולים את עבדיהם (הלא יהודים). עבדים אלה כונו "בריה".
Pulp_Fiction (לפני 4 חודשים)
סקירה מרתקת. חידשת לי כמה דברים. לא ידעתי לדוגמה שהתקיים סולם מעמדות כזה בקרב השחורים, לפי צבע עור. אולם אפשר להבין תופעה שכזו. לאורך שנים רבות הרגילו אותם לחשוב ששחורים נחותים ופחות יפים. לא פלא שחלקם אימצו תסיסה זו בנוגע לאחיהם.
התופעה קיימת גם בעם היהודי.
בת-יה (לפני 4 חודשים)
כרמליטה, תודה על הביקורת המעניינת.
קראתי פעם מחקר שציין שנשים אפריקאיות שהגיעו לאמריקה, למרות שהגיעו במסגרת העבדות, זכו ליותר חרות מנשים שנשארו באפריקה.
כי הנשים הנשואות באפריקה היו במעמד הכי נמוך. הן היו חייבות לציית לבעלים, שעשו בהן ככל שחפצו, והיו חייבות גם לציית לאימהות של הבעלים, שהרגישו בעלות רכוש. ובאפריקה לא היה לאן לברוח כי כל גבר שתפס אותך התעלל בך, באופן כזה או אחר. וההתעללות הזאת נמשכה באפריקה זמן רב אחרי שחרור העבדים באמריקה.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
סוריקטה - תודה על התגובה. "לקחת את גורלה בידיה" - משמעו דבר ראשון להכיר בעובדה שהיא מדוכאת ולא לקבל את הדבר כמובן מאליו. להתחיל לחלום להיות בעלת קול משלה. לשאוף להיות במצב טוב יותר ולחשוב מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הדיכוי. אם אפשר - לנקוט פעולות בכיוון. אם אי אפשר - להעביר את ההכרה הזו אל הדור הבא. כמו שעשתה הסבתא שנולדה בתקופת העבדות ולא יכלה לממש את רצונותיה לחופש. את חלומה העבירה לנכדתה.

זהו התהליך שעברו נשים בתקופות שונות בהן התחילו לדרוש לעצמן זכויות שונות.

בחברות שמרניות או סגורות תהליכי השינוי הם מאד איטיים, ובכל זאת יש נשים שמצליחות לפרוץ גדרות. אפילו לברוח מבעל מכה ולא לקבל את המכות כמובן מאליו - זהו הישג.

בחברות יותר מודרניות שיש בהן איים של דיכוי נשים, בוודאי שהחברה צריכה לעזור לאישה (נניח מקלט לנשים מוכות). אבל הרצון הראשוני חייב להיוולד באישה.
לצערנו ברוב העולם המודרני מדינת הרווחה בימינו מדשדשת, ובעולם השלישי כמעט ואינה קיימת.
סוריקטה (לפני 4 חודשים)
אני לא חושבת שיש שאלה לגבי הרלוונטיות, אבל אולי כן ביחס למסרים. המחשבה שאישה שגדלה בסביבה שמדכאת נשים יכולה לקחת את גורלה בידיה ולשנות את מציאות חייה היא בעייתית. זה מסיר במידה מסויימת את האחריות מהחברה ומעמיס אותה על כתפי הנשים הכפופות מלכתחילה.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
מצער אותי במיוחד שקוראים מיטיבי קרוא אף הם לא נחשפים לספרים כמו אלה תולדות.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
מחשבות - לפי מה שאני רואה בסביבתי, אצל צעירים יותר המצב אינו בהכרח כפי שכתבת. אני מכירה כמה נשים שמרוויחות יותר מהבעל שלהן. ככל שנשים מתברגות יותר בעמדות מפתח, המגמה הזאת עשויה לגבור.
השאלה מה קורה לאגו הגברי (במיוחד בדור שלנו, אבל לא רק) במקרה כזה.

****
"אלה תולדות" ו"תורת עץ הרעל" נעלמים מהתודעה כי הרבה קוראים/ות רודפים אחרי ספרים חדשים.
אני משתדלת להיות בררנית מאד לגבי ספרים חדשים.

כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה חני.
גם אני מאד אוהבת את המשפט הזה. זכרתי אותו ואת שם הכותבת במשך שנים. כשראיתי שיצא ספר שלה, היה ברור לי שאקרא אותו.
Tamas (לפני 4 חודשים)
יפה הוספת ונימקת.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
הוספת הפסקה בהחלט במקומה. בכלל, בכל סקירה של ספר ישן ראוי לתת הסבר הנוגע לרלוונטיות. אני קורא עכשיו את צ'כוב ואני מרגיש שהוא ממש מיושן ולא רלוונטי יותר.
יש לא מעט ספרים שממש נעלמו מתודעת הקוראים. מתי ראינו לאחרונה סקירה על אלה תולדות או תורת עץ הרעל?
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה מחשבות.
"זכרון ארוך" מאד מאד אהוב עלי.
לפני כחודש יצרתי בדף שלי רשימה של ספרים מומלצים שלא זכו לתשומת הלב הראויה. "זכרון ארוך" בהחלט נמנה עליהם.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה אור קרן.
מפנה גם אותך לפיסקה שהוספתי בסוף הסקירה.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה אדמה.
לטעמי, "זכרון ארוך" הוא ספר חזק אף יותר מאשר "עיניהם צופות באלוהים", אולי מתוקף עיסוקו בעבדות.

מפנה את תשומת לבך לפיסקה שהוספתי בסוף הסקירה לגבי אי-דירוג הספר.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
ל-tamas ולכל השאר
הוספתי בסוף הסקירה פיסקה המסבירה מדוע בחרתי לא לדרג את הספר.

תודה tamas
חני (לפני 4 חודשים)
מתונה כלפי טפשים וטפשות זה מאוד מתנשא מחשבות. תמס במילים אחרות
נשמע שאנחנו אכן שקופות.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
מטפל כשחולים רק אני, מבשל בדברים הקטנים לרוב אני ולכבס, טוב זו המכונה.
Tamas (לפני 4 חודשים)
מחשבות- זהו??? מי מבצע את העבודות ה"שקופות"- מבשל, מכבס, תולה, מנקה, מגהץ, מקפל, אופה, מטפל כשחולים......
Tamas (לפני 4 חודשים)
סקירה יפה ומעוררת עניין. אהבתי. ד.א. התרשמתי שאהבת את הספר אז מדוע לא לפרגן בכוכבים:)
מחשבות (לפני 4 חודשים)
ואגב, אומר בנפרד שיקרא בנפרד, אני מסתכל על החיים מנקודת מבט של גבר החי במשפחה עם ארבע בנות, אחת מהן אשתי. אנחנו משפחה נאורה, גזענית במידה מתונה כלפי טפשים וטפשות. אבל אני חייב לומר שמבחינתי אני עדיין מתפלא על החפצה גברית, כשמצפים מגבר להיות המפרנס העיקרי, מחבר המדפים וזה שניגש לדלת כשיש צלצול. רק אמרתי.
חני (לפני 4 חודשים)
אהבתי את המשפט שהתחלת אתו..... ואת הסקירה היפה.
בקשר לגזענות היא לא הופכת לנאורה
עם השנים .
מחשבות (לפני 4 חודשים)
מרשים מה שכתבת, כרמליטה. גם אני אהבתי מאוד את זכרון ארוך.
אור קרן (לפני 4 חודשים)
סקירה מעולה שבאמת עושה חשק להגיע לספר.
אדמה (לפני 4 חודשים)
יופי של סקירה כרמליטה, סיקרנת אותי. את "זכרון ארוך" אהבתי מאוד, מוסיף את הספר הזה לרשימה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ