רצה המקרה ומאז ה-8 במרץ, בו מציין האו''ם את יום האשה הבינ''ל, קראתי יצירות של שלוש נשים מרשימות ביותר. אנמארי שוורצנבאך "נובלה לירית", רנה ויויאן "האשה עם הזאבה" ואריקה מאן "האורות כבים". שלוש הסקירות הבאות מוקדשות לאותן נשים מיוחדות.

היצירה "נובלה לירית" נותרה עבורי חידה גם לאחר שקראתי אותה פעמיים ועילעלתי בה בפעם השלישית. מחד, יש בה יופי פיוטי המבטא עולם רגשי עמוק ועשיר, אך מאידך, היא לעיתים

לוקח כמה ימים לחשוב על הספר המיוחד הזה כדי לשבת ולכתוב סקירה. אז ישבתי, אכלתי, ישנתי וכתבתי ראשי פרקים. לחשוב שתצא מזה סקירה לתפארת זו יומרה.

האישה, שמה לא ידוע, מגיעה יחד אם בת דודתה ובעלה של בת הדודה לציד. מן סופ"ש מרנין שכזה בהרים. הם מגיעים לביקתה בכפר, האישה נשארת בביקתה, נחה ומתפלאת מדוע קרוביה מאחרים לחזור. היא יוצאת מטה לכיוון הכפר ומצחה חוטף מכה ממשהו לא ברור. מולה ניצב קיר זכוכית שקוף

הרומן של למפה "בקצה הלילה" פורסם שנה לאחר ההוצאה לאור של "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין (1932). אצל סלין הלילה הוא למעשה מקביל לקץ החיים – "אלה הם החיים – חתיכת אור שנגמרת בתוך הלילה" (עמ' 385) – לציטוט הגעתי בזכות אחרית הדבר המרתקת של אילנה המרמן לספרו של סלין. אצל למפה, לעומת זאת, האווירה הלילית המכושפת "מאירה" באופן שונה את החיים. למפה, הצליח להכניס את האווירה הזו לרומן המיוחד והנפלא

עד קצה הלילה, רומן עלום מאת סופר שכוח שנגאל מאלמוניותו על ידי הוצאת אפרסמון האיכותית. מסוג הספרים שאני אוהבת מאוד לקרוא ולדעתי בשבילם הספרות כרגע קיימת. ספרים ללא עלילה, ללא דמות ראשית ועם סיום פתוח. אז למה לקרוא דבר כזה בכלל? בשביל הכתיבה, הו, הכתיבה היפהפייה, המגע העדין של המילים שלוקחות אותנו איתן בשעות הערב והלילה על פני הבתים והרחובות של עיר הנמל הגרמנית הפרובינציאלית, ומדלגות במיומנות ובכישר

#
אני לא אוהבת במיוחד ספרי התבגרות. בעוד התבגרות אמיתית היא ייחודית וכל מתבגר שונה מרעהו, ספרים על התבגרות – לפחות אלה שקראתי – דומים להפליא אחד לשני. אם להתעלם מהפרטים, ההבדל היחיד שמצאתי הוא כשרון הכתיבה של הסופר שכותב על זה. הסיפורים נראים כמו תאומים זהים, עם הבדלים בפרטים לא חשובים. הבעייה העיקרית של המתבגר הספרותי היא ההורים שלו. בין אם אלה הורים מזניחים, הורים אוהבים מדי, הורים נוטשים או הו

#
יש אנשים שאומרים "החינוך מתחיל בבית". בחלקו הם צודקים. הבית הוא קרקע הצמיחה של האדם שגדל בו. יש להניח שאת נימוסי השולחן, הנטייה הדתית, הכיוון פוליטי אדם שואב מביתו. אבל יש עוד מקורות לחינוך והעיקרי בינהם הוא האווירה החברתית השוררת בזמן שהצעיר גדל – משהו בין הגילאים 11 – 18. אלה הגילאים שהאדם אינו עוד ילד וצורכי התלות שלו מתמודדים עם הצורך בעצמאות. ואחד הגילויים של העצמאות הוא לעשות את ההפך ממה

אני שמחה להיות הראשונה שכותבת סקירה על הספר המצוין הזה, ואשמח אם עוד אנשים יקראו אותו ויסקרו אותו.

קראתי כבר שלושה ספרים של כריס פאבונה, הראשון, התאונה, שהרשים אותי פחות ועליו לא כתבתי ביקורת, השני, הנוסעים, אותו אהבתי מאוד וגם ביקרתי בהרבה חיבה. כשקראתי לפני שבוע את הפרק הראשון של התאונה באתר עברית, לא התרשמתי במיוחד מהכתיבה, אבל שני לילות בליסבון כתוב נהדר.
מה שהתברר לי עוד מקריאת ביקורת ע

ספר מעניין כתוב היטב על בחור צעיר ממשפחה עשירה אשר מתאהב באישה שאינה רוצה באהבתו. את הספר כתבה אנמארי שוורצנבך (1908-1942) שהייתה עיתונאית, סופרת אנטי פשיסטית, ארכיאולוגית ותיירת נלהבת שביקרה בהרבה מקומות בעולם. שוורצנבך הייתה לסבית וכתבה כמה ספרים. הספר הזה הוא קצר 90 עמודים. ויש בו אחרית דבר של המתרגמת מגרמנית <mark>שירי שפירא</mark>. הגיבור מתענה באהבתו הנכזבת ושותה הרבה אלכוהול. אנמארי שוורצנבך התמודדה בחי

אין מה לראות פה". מאת קווין וילסון. מאנגלית: <mark>שירי שפירא</mark>. הוצאת עם עובד. 245 עמודים

"הם לא רצו לשרוף את העולם. הם רק רצו להרגיש פחות לבד בתוכו" עמוד 211.

באחת הביקורות שנכתבה על הספר, הכותרת הייתה "שעלילת הספר מופרכת". ינואר 2022- המציאות הינה מופרכת יותר מכל עלילת ספר או תסריט, אז לכן אתייחס לספר כסיפור דמיוני על גבול ההגיוני.

ראשית, הסופר – יודע לספר סיפור. זה כל כך לא מובן מאליו בתקופה