“#
אני לא אוהבת במיוחד ספרי התבגרות. בעוד התבגרות אמיתית היא ייחודית וכל מתבגר שונה מרעהו, ספרים על התבגרות – לפחות אלה שקראתי – דומים להפליא אחד לשני. אם להתעלם מהפרטים, ההבדל היחיד שמצאתי הוא כשרון הכתיבה של הסופר שכותב על זה. הסיפורים נראים כמו תאומים זהים, עם הבדלים בפרטים לא חשובים. הבעייה העיקרית של המתבגר הספרותי היא ההורים שלו. בין אם אלה הורים מזניחים, הורים אוהבים מדי, הורים נוטשים או הורים מתים – הם הבעיה העיקרית שלו. הבעיה השניה היא החברה. בין אם יש לו המון חברים, או שהוא חסר חברים, אם יש לו חבר/ה מיוחד, אם הוא מאוהב, הוא תמיד גלמוד. הבעיה השלישית היא הבלבול. המתבגר לא מכיר את העולם, או מכיר אותו טוב מדי אבל הוא תמיד מבולבל ועגמומי.

רות אוזקי היא סופרת עם אג'נדה. זה לאו דווקא נאמר לגנותה. היא יודעת מה היא רוצה להגיד ואומרת את זה. האמירות הן בדרך כלל חלק מהסיפור, אך אוזקי אינה נמנעת מלכתוב דברי הגות ארוכים ומפורטים, במחשבה שהקורא(ת) לא הבין או לא שם לב.

די מזמן קראתי את ספרה "על פני הבריאה כולה" ופרט לזיכרון שאהבתי אותו, אני לא זוכרת ממנו דבר. אני זוכרת שהתפעלתי מהכתיבה ומהיכולת של אוזקי לא לשמוט את חוט הסיפור, למרות המון עובדות ודעות המעורבות בו. אותם יתרונות מצאתי בספרה זה. גם פה יש נער שאביו נהרג בתאונה טפשית והשאיר אותו ואת אמו להתמודד לבד, מה שהם לא יודעים לעשות. לשניהם יש תגובות פוסט-טראומטיות לאסון. אנבל משמינה והולכת, מוזנחת ואגרנית, ממלאת את הבית בחפצים מיותרים ולא משאירה מקום לחיים בו. היא מביכה את בנה המתבגר, המתבייש בה. בֶּני, בן 14, שומע חפצים מרעישים ומדברים, מחפש את מקומו בעולם ומגלה את המרד של גיל ההתבגרות נגד אמו חסרת האונים.

הספר מעניין וקריא, למרות איך שהוא נראה בעקבות התיאור שלי. אבל הוא ארוך מאד – 562 עמודים, יותר עמודים מהצדקה סיפורית. אפשר היה לצמצם אותו בלי לפגוע בסיפור, אם כי צריך היה לפגוע בקטעי ההגות הרבים המוטמעים בו. גם המבנה של הספר, הכולל "ספר" המספר בגוף ראשון את הסיפור על בני, את בני, המספר בגוף ראשון על עצמו, את אנבל המספרת, קטעי סיפור שונים התומכים באג'נדה. יש בסיפור יותר מדי דמויות שהן מטפורה לחיים, וזה מרגיש לעתים כמו ניסיון (נאור...) לחנך את הקורא(ת) למסרים שאין מילה רעה להגיד עליהם. לא שאני בהכרח מתנגדת למסרים האלה. שלא אלאה אותכם בפירוטם, אבל אני לא אוהבת כשמאביסים אותי בדברים, אפילו אם הם בריאים ומוסכמים על כולם, בלי לתת לי אפשרות להתנגד או לפחות להתווכח עליהם.

הדירוג הוא 3.5 כוכבים, שעוגל למעלה כי בכל זאת רות אוזקי...”

“יש ספרים שאני לא מצליחה להחליט לגבי טיבם וזה אחד מהם. במהלך קריאת הספר היו רגעים רבים שרציתי פשוט להניח אותו בצד. היו רגעים שהתפעלתי מיכולתה של הסופרת שמסיפרה שנת הבשרים שלי מאד נהינתי. בסופו של דבר קראתי את הספר עד סופו ואני עדיין לא בטוחה מה להגיד. האם זה ספר חכם ומבריק או ספר מתחכם של סופרת שמנצלת את יכולת הכתיבה שלה לשכנע אותנו הקוראים שמה שכתבה יש לו אכן עומק ומשמעות.
אם פיספסתי את העומק של הספר איתכם הסליחה. אני מוצאת שסופרים טובים חוטאים לפעמים בעודף יוהרה ותוהה אם זה מקרה כזה.”

“ספר יוצא מן הכלל - הן באיכותו והן בעניין השונה והנדיר בו הוא עוסק. מעבר לסיפורו של בני אוֹ ואמו אנבל - 2 דמויות מרגשות בפני עצמן, יש בו משהו שונה לגמרי מכל הספרים אותם קראתי - הספרים "מדברים" ומשתפים את חוויותיהם לגבי הכתיבה, לגבי הקוראים, לגבי צורות הכתיבה. הספר כותב את עצמו ואת קורותיהם של בני ואמו ושל שאר הגיבורים המשניים. רות אוזקי היא סופרת נהדרת ועד עכשיו קראתי את כל ספריה ולא התאכזבתי. בני אוֹ מאבד את אביו קנג'י שנדרס ליד הבית ונשאר רק עם אמו אנבל שהופכת להיות אגרנית וממלאת את כל הבית בשקיות ענק ואין מקום לזוז. בני שומע את הדברים מדברים אליו -הנעליים, השולחן המספריים ועוד. הוא מוצא מפלט בספרייה הציבורית בין הספרים ובין לבין מבלה במחלקה הפסיכיאטרית לילדים. אחד המשפטים היפים (מעבר לעוד הרבה כאלה) "כשקוראים שונים קוראים את אותו הספר, הספר נהיה כמה ספרים שונים" (עמ' 506). לספרים המדברים יש המון תובנות לגבי כל נושא וזה מרשים. ספר נהדר.”