הגיבורה של הרומן החדש הזה היא ליליאן צעירה אמריקאית בת 28 אשר עובדת בשני סופרמרקטים כקופאית. היא גרה עם אמה ואוהבת בערבים לעשן גראס. השגרה האפורה של ליליאן משתנה כאשר היא מקבלת מכתב מחברתה מדיסון. מדיסון אשר הדבר הכי בולט בה הוא יופייה הייתה חברה של ליליאן בפנימייה יוקרתית ועכשיו יש לה ולבעלה קריירה פוליטית והרבה כסף.
מדיסון מבקשת מליליאן להיות אומנת לשני תאומים בני עשר. לכאורה עבודה פשוטה מה גם

כדאי מדי פעם לחשוב על דברים שהם הנחות יסוד. לנסות לפרק את ההנחה ולראות מה ייצא. "משפחה" היא אחת ההנחות הכי אקסיומטיות בתרבות שלנו. כולם יודעים מה זו משפחה, איך מרגישה משפחה, מה הם יחסים משפחתיים, לאיזה קשר משפחתי צריך לשאוף. על משפחה נכתבו ספרים, בוצעו מחקרים, רק תגיד "משפחה" וכולם יבינו. האמנם? זו באמת יחידת הבסיס - כוללת מספר לא קבוע של מבוגרים וילדים, בגילאים שונים שתכליתה לגדל את הצאצאים ולהוו

אין מה לראות פה". מאת <mark>קווין וילסון</mark>. מאנגלית: שירי שפירא. הוצאת עם עובד. 245 עמודים

"הם לא רצו לשרוף את העולם. הם רק רצו להרגיש פחות לבד בתוכו" עמוד 211.

באחת הביקורות שנכתבה על הספר, הכותרת הייתה "שעלילת הספר מופרכת". ינואר 2022- המציאות הינה מופרכת יותר מכל עלילת ספר או תסריט, אז לכן אתייחס לספר כסיפור דמיוני על גבול ההגיוני.

ראשית, הסופר – יודע לספר סיפור. זה כל כך לא מובן מאליו בתקופה

קראתי את הספר שכתב <mark>קווין וילסון</mark> "משפחת פאנג" וכמעט לא יכולתי להניח אותו מהידיים.

זה סיפור דפוק.

דפוק במובן הטוב של המילה. במובן המעולה שלה ממש.



בואו נתחיל מזה שאני לא מבינה באומנות.

ובואו נחליט מראש שקיצוניות, בכל תחום, היא לא דבר בריא.

ורק נציין את העובדה שבשל היותי אמא, ונצר למשפחה ממזרח אירופה, יש לי נטייה מוגזמת לרגשות אשם בנוגע להורות שלי.

ובואו נסכם שאין דבר כזה "הורה א

ספר בכורים של <mark>קווין וילסון</mark>... קראתי טובים ממנו... הספר דיי משעמם, אבל מתוך הרצון להגיע לפואנטה בסיפור, המשכתי לקרוא אותו עד הסוף...

הביקור העצמאי הראשון שלי במוזיאון, בלי נוכחות מכתיבה של הורים או מורים, היה בכיתה ה'. הלכתי עם יריב ואלינור, הילדים של השכנים. נסענו באוטובוס, ונכנסנו למוזיאון ישראל. שוטטנו לנו באווירת חופש, במגוון תערוכות, לא רק אלה באגף הנוער. והיה נהדר. מכאן התחיל רומן ארוך טווח שלי עם מוזיאון ישראל, ואני נהנית לפקוד אותו בקביעות. עם יריב ואלינור, אגב. הקשר נותק. אני יודעת שיריב צלם מוכשר. אין לי מושג מה עם אל

"הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב, אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו" - נשמע כמו משפט שיצא ממחולל קלישאות, ולא מהמשובחים שבהם, אבל למעשה זה נוסח הכרזה שכתבה פרנקי ועיצב זיק, שני בני עשרה דחויים במקצת, בעלי נטיות אמנותיות, שבילו קיץ אחד ביחד בעיירה לא חשובה במיוחד במדינת טנסי אשר בארצות הברית של אמריקה. הכרזה הופכת ויראלית - אם כי מדובר בשנות התשעים, האינטרנט בחיתוליו ואף אחד לא יוד

ליליאן ומדיסון הכירו בפנימייה יוקרתית לבנות ששתיהן למדו בה. עבור מדיסון זו היתה הסביבה הטבעית, בעוד ליליאן הרגישה- כמו תמיד- כדג מחוץ למים. מדיסון נולדה למשפחה עשירה ומסלול חייה הותווה מראש, ולא פסח על שום צומת הכרחית כיאה למעמד ממנו הגיעה. ליליאן, שהגיעה לפנימייה בזכות מִלְגָּה, הכירה את החיים מהצד האחר שלהם, מהתחתית. כבת לאם שחיה מהיד לפה, מהמרת, ונטולת אב. השתיים התחברו, ועל אף הבדלי הרקע ביני

ספר מתח מיוחד בו ליליאן מקבלת משרת אומנת על זוג תאומים מיוחדים אשר בתהליך מיוחד עורם עולה באש.
התאומים הינם ילדהם של איש ציבור ואישתו בעבר.
אישתו החדשה הינה חברת לימודים של ליליאן ולהם בן משותף.
התאומים נקשרים אל ליליאן, מצבם המיוחד מצריך טיפול מיוחד וליליאן נרתמת לכך.
העלילה מעניינת , מאבקה והקשר המיוחד שמפתחת ליליאן לילדים שעל פניו לא רצויים ו"מפריעים" לקריירה הפוליטית של אביהם.
מעורר השראה.

נה