ביקורת ספרותית על נובלה לירית מאת אנמארי שוורצנבך
ספר טוב

---

רצה המקרה ומאז ה-8 במרץ, בו מציין האו''ם את יום האשה הבינ''ל, קראתי יצירות של שלוש נשים מרשימות ביותר. אנמארי שוורצנבאך "נובלה לירית", רנה ויויאן "האשה עם הזאבה" ואריקה מאן "האורות כבים". שלוש הסקירות הבאות מוקדשות לאותן נשים מיוחדות.

היצירה "נובלה לירית" נותרה עבורי חידה גם לאחר שקראתי אותה פעמיים ועילעלתי בה בפעם השלישית. מחד, יש בה יופי פיוטי המבטא עולם רגשי עמוק ועשיר, אך מאידך, היא לעיתים סתמית וחוזרת על עצמה למרות שמדובר ביצירה קצרה יחסית. בטקסט משובצים לעיתים רעיונות מרתקים. כך בפרק 9: "האם עולות בי מחשבות תכופות על סיבילה? אפשר לומר שאין לי מושג, זה לא מעסיק אותי, אבל היא גם לא נשכחת ממני אפילו לרגע".

הספר עוסק, לכאורה, בפרשת אהבה (נכזבת) וסגידה של המספר לסיבילה, רקדנית קברט. לא היה ברור לי האם השם סיבילה (יוונית – נביאה/אורקל) על כל המיסתורין המשתמע מרמז משהו לגבי מושא האהבה, או שמא הסופרת בחרה בשם שהיה פופולארי מאד בזמנו. אהבה זו גורמת למספר להפוך אותה לעוגן מרכזי של חייו, על חשבון קריירה מבטיחה המצפה לו. הסיפור מתמקד בעולם הרגשי של המספר, במכאוביו הפיסיים והרוחניים, בקשריו עם הסובבים אותו וגם ביסורי הכתיבה שלו, זו שאמורה להיות מעין תרפיה למכאובים. הסופרת עצמה אמרה לאחר פרסום הספר כי מדובר למעשה בסיפור אהבה בין נשים, כלומר המספר הוא בכלל מספרת. זה מתאפשר בקלות רבה משום שהשפה הגרמנית אינה ממוגדרת. זו היתה הסיבה המרכזית שקראתי שוב את הספרון הזה, אבל למעט תובנות לגבי מושא האהבה סיבילה, לא זכיתי בהארות נוספות. אבל אז בנסיון קריאה שלישי הבנתי שאולי, לפחות בנוגע ליצירה הזאת, הזהות המגדרית אינה חשובה כלל לצורך יחסי האהבה. התמונה המשיכה להסתבך עבורי כאשר קראתי את פרק 4 על מפגש בין המספר/ת לבין משורר כלשהו. די הופתעתי למקרא השורות הבאות: "לפני כמה חודשים ישבתי עם משורר בבית קפה ברלינאי, ניהלנו שיחה נלהבת, וההבנה בינינו ליבתה את התלהבותנו אף יותר. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות, כמעט יכולתי להיות בנו". אז מי אתה המספר: גברת או אדון? בדקתי גם את הכתוב בנוסח בגרמנית ואכן מדובר בבן....

הסיפור עצמו יצר אצלי ציפיות בהתחשב באישיותה של הסופרת. מרטין ולדמאייר, שאצר את אחת מתערוכות הצילומים שלה אמר עליה: " האישיות של שוורצנבאך מעוררת משיכה עמוקה, אשר בחלקה מאפילה היום על עבודותיה".

ואכן אינני יכול להעלות בדעתי דמות צבעונית יותר משוורצנבך. יש שהגדירו אותה כדמות הצבעונית ומלאת הסתירות ביותר בהסטוריה השווייצרית. ילדת שמנת, שגדלה על גדות אגם ציריך. בת אמצעית לחמישה אחים ואחיות. אביה תעשיין משי מהגדולים בתחום ואימה נצר למשפחה צבאית פרוסית הקשורה לביסמרק. עבודת הדוקטוראט שלה עסקה בהסטוריה של אנגדין העילית (קנטון בשוייץ) מימי הביניים ואילך, אך היא עצמה ערכה מסעות ברחבי העולם במהלך כמעט כל חייה הבוגרים. אנמארי היתה לסבית מוצהרת ועל פי הניתוח המרתק של שירי שפירא היו לה יחסים מורכבים עם אמה, שיש להם הד גם ב"נובלה לירית". היא גדלה בבית בו שני ההורים היו פרו-נאצים, אך היא עצמה היתה אנטי-פשיסטית. היו לה מערכות יחסים מיוחדות עם קלאוס ואריקה מאן שבפעילותם תמכה בשנה בה היטלר עלה לשלטון בגרמניה. היא ערכה נסיעות למזרח התיכון, איראן, אפגניסטן, קונגו הבלגית, ארצות הברית, גרמניה ורוסיה. פעמיים ניסתה לשים קץ לחייה. אנמארי היתה צלמת מחוננת. במהלך ביקורה בדרום ארצות הברית נחשפה לעוני הנורא ולגזענות המחרידה.

היא היתה ערה לזוועות המלחמה וכתבה לאחת מחברותיה: "אני רוצה להבין את השורשים העמוקים של המשבר האירופי שלנו ולמצוא את המקור לכח האמיתי לו אנו זקוקים במהלך המלחמה הנוראה הזאת ולאחריה כדי לבנות התנגדות בכל נפש – לא רק נגד פאשיזם – אלא גם נגד כל הרוע ו"חיי העוולה" שהיא עוללה לנו".

שוורצנבאך הותירה אחריה חומר כתוב רב שאת חלקו השמידה אמה לאחר מותה.

אחרית הדבר המצוינת של שירי שפירא שופכת אור על הסופרת המיוחדת הזאת, ומנסה בהצלחה לפזר מעט את המסתורין סביב יצירה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על נובלה לירית