#
אני לא אוהבת במיוחד ספרי התבג<mark>רות</mark>. בעוד התבג<mark>רות</mark> אמיתית היא ייחודית וכל מתבגר שונה מרעהו, ספרים על התבג<mark>רות</mark> – לפחות אלה שקראתי – דומים להפליא אחד לשני. אם להתעלם מהפרטים, ההבדל היחיד שמצאתי הוא כשרון הכתיבה של הסופר שכותב על זה. הסיפורים נראים כמו תאומים זהים, עם הבדלים בפרטים לא חשובים. הבעייה העיקרית של המתבגר הספ<mark>רות</mark>י היא ההורים שלו. בין אם אלה הורים מזניחים, הורים אוהבים מדי, הורים נוטשים או הו

#
זה ספר הביכורים של אוזקי. צריך לשפשף את העיניים למקרא המשפט הזה. ספר ביכורים שכולו ביכורים – לא נשען על ספ<mark>רות</mark> אחרת, לא מנסה להידמות לספר אחר. מקורי. הספר הזה יצא לאור ב 1998 והיום הוא מקורי כמו בעת שיצא. משמע – אף אחד לא ניסה לחקות את אוזקי ואף אחד לא נשען על ספרה. גם זו עובדה מרתקת ומשמחת.

המספרת את הסיפור הזה בגוף ראשון היא ג'יין, בת לאם יפנית ואב אמריקאי, כמו אוזקי. היא נולדה במינסוטה, מד

ספר מעולה. זה לא הספר הראשון שאני קוראת של <mark>רות</mark> ל. אוזקי מהסיבה שדווקא את שנת הבשרים לא ניתן היה להשיג בספריה. אולי פרובוקטיבי מדי? תיאורי הבשר והמין? בכל אופן לפני 20 שנה כשהוא יצא הוא עשה רעש גדול ולקח לי הרבה זמן להגיע אליו. זה דרש לדעתי איזה מוכנות. ברור שעם התמונה על הכריכה והשם המפוצץ של הספר ברורה האג'נדה של הספר ולא שהיתה לי בעיה עם זה כל השנים. בכל אופן סיפור הרקע מדבר על מספר דמויות שעובר

יש זן נכחד כזה, שכמעט כבר לא רואים בשטח. אני מתכוונת לרומנים אידיאולוגיים. אפוסים רחבי יריעה המתארים בצורה סיפורית עתירת מונולוגים ארוכים ועלילה תפורה היטב את השקפת עולמו של המחבר בנוגע לסוגייה זו או אחרת. כוכבים נוצצים מעל היא דוגמה אחת. כמעין המתגבר הוא דוגמה נוספת לסוגה. ספרים עבי כרס ועתירי דמויות כי לכל דמות תפקיד בהצגת פן נוסף של הנושא המדובר. אופייני מאוד למחצית הראשונה ועתירת האידאולוגיות

ספר יוצא מן הכלל - הן באיכותו והן בעניין השונה והנדיר בו הוא עוסק. מעבר לסיפורו של בני אוֹ ואמו אנבל - 2 דמויות מרגשות בפני עצמן, יש בו משהו שונה לגמרי מכל הספרים אותם קראתי - הספרים "מדברים" ומשתפים את חוויותיהם לגבי הכתיבה, לגבי הקוראים, לגבי צורות הכתיבה. הספר כותב את עצמו ואת קורותיהם של בני ואמו ושל שאר הגיבורים המשניים. <mark>רות אוזקי</mark> היא סופרת נהדרת ועד עכשיו קראתי את כל ספריה ולא התאכזבתי. בני

"לעולם אין לדעת מי זה יהיה, או מה הוא יביא איתו, אבל יהיה מה שיהיה, תמיד זה הדבר שבדיוק זקוקים לו" (עמ' 185)

הדבר הכי יפה בספרים, לדעתי, הוא שכל אחד רשאי להבין את הסיפור, לפרש אותו ולקחת ממנו כל מה שירצה. "שנת הבשרים שלי" הוא, כפי שמעידה עליו הכריכה האחורית "סטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט", ואמנם זה נכון, אבל אני נהניתי ממנו

אכתוב ביקורת שלא מתיישבת עם רוב קודמיי. "שנת הבשרים שלי" הוא פשוט ספר מעצבן. כמו העטיפה שלו, שהצליחה להתריע את אחת מקודמותיי (נונו) מקריאת הספר, כך גם תוכנו. ויש "מעצבן" כזה שאני אוהבת, לדוגמה אמנות לא נעימה לעין, טורדת, מציפה סוגיות קשות ושאינה בהכרח אסתטית, אך נעשית באמצעים חכמים - כמו התחושה שחשתי בתערוכה של יאיר גרבוז המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב. אבל הספר הזה אינו כזה, הן בשל תוכנו והן בשל צור

יותר מהכל חשבתי על פיסקה אחת, לקראת סוף הספר, שמדברת על הכחשה, על כך שכל אחד מאיתנו יודע שנעשות עוולות ושחלקן משמשות אותו ואת צרכיו ואנחנו בוחרים במקרים רבים להתעלם מהן, פחות לדעת, בטח לא להתעניין, רק כדי שנוכל להמשיך לחיות בבועה שלנו. זה נכון ביחס לאופן שבו מגדלים את הבשר שאנחנו אוכלים, זה נכון ביחס לאופן שבו מייצרים את הנעליים שלנו וזה נכון ביחס לעוד כל כך הרבה דברים.

יש משהו מאד מייאש בהבנה

אני לא מבינה לגמרי איך ספר על נושא שבאופן כללי לא מעניין אותי ריתק אותי כל כך. הכתיבה הטובה היא חלק מההסבר, ודרכו הסלולה היטב של הסיפור גם היא חלק מההסבר. אבל יש, כנראה, עוד סיבות, שלא עמדתי עליהן עד הסוף.

אני יודעת שמזונות מהונדסים הם בעיה. אני יודעת שכאשר אנשים מנסים לשפר את הטבע, הם ישיגו השגים ותהילה לטווח קצר ובטווח הארוך ישקיעו מאמצים - שלא ישאו פרי - להחזיר את השד ששיחררו לבקבוק. אבל האמ