ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 5 בספטמבר, 2018
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
יש אנשים שאומרים "החינוך מתחיל בבית". בחלקו הם צודקים. הבית הוא קרקע הצמיחה של האדם שגדל בו. יש להניח שאת נימוסי השולחן, הנטייה הדתית, הכיוון פוליטי אדם שואב מביתו. אבל יש עוד מקורות לחינוך והעיקרי בינהם הוא האווירה החברתית השוררת בזמן שהצעיר גדל – משהו בין הגילאים 11 – 18. אלה הגילאים שהאדם אינו עוד ילד וצורכי התלות שלו מתמודדים עם הצורך בעצמאות. ואחד הגילויים של העצמאות הוא לעשות את ההפך ממה שהוא למד עד כה, לקרוא תיגר על מי שנתפס כבעל סמכות – הורים ומורים בעיקר. לפעמים זו "הכרזת עצמאות על תנאי" – המון ויכוחים בלי ללכת עד הסוף. לפעמים הצעיר משוכנע שיש להכריז על מדינה כולל גיוס צבא, כדי להשיג את העצמאות המיוחלת.
הספר הקצר הזה מביא שני צדדים: מצד אחד – מורה עם ערכים הומניסטיים. מהצד השני תלמידיו – קבוצה של 25 בנים שחלקם מבולבלים על ידי אידיאולוגייה "חדשה" של מה שראוי לחשוב ולהגיד.
מסתבר שביוני 1935 נחקק בגרמניה "חוק בריאות הלאום" חוק פלילי שאיפשר לנקוט אמצעי עונשין על עבירות נגד "בריאותה של תחושת הלאום"... החוק הזה עומד בבסיס הסיפור כאן. המורה על סך ערכיו "הישנים" מנסה איכשהו להדביק את השינוי בערכים ובדגשים, בין השאר ביחס ל"אמת", הוכחת אשמה, לנישה ואמונה באל.
פון הורבאט מנסה להציג אליגוריה של ערכים הומניסטיים הנתקלים ב"אמיתות" פשיסטיות. האם מותר למורה לומר לתלמידיו, נניח, שכושים הם בני אדם כמוהם? אולי אסור לו לרמוז שהשלטון טועה? האם ראוי שמורה יספר אמת כעד במשפט? אולי הוא צריך להתיישר עם האמת של התובע? הסיפור משועבד לאידיאולוגיה ההומניסטית שפון הורבאט – נצר לאריסטוקרטים ובן לאב דיפלומט – האמין בה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
קשה לומר שהספר מעניין – הוא מטיף, לא תמיד קוהרנטי, לא תמיד ברורה מטרתו. אבל לא היה לי ספק בכנות כוונותיו של הסופר – שכתב אותו ב-1937, בגלותו באוסטריה, זכה עבורו לתהילה רגעית ונהרג בתאונה טפשית בפריז ב-1938. הספר נכלל בתוכניות הלימודים בגרמניה ואוסטריה עד היום.
ואני חשבתי שהסיפור די פרימיטיבי, מייצג את הסיגנון הסנטימנטלי–אידילי של הספרות הגרמנית. ולו לא היה זה סופר היוצא (בין השאר) נגד תורת הגזע של הנאצים, שספריו הוחרמו ואף נשרפו על ידי הנאצים – הספר כנראה לא היה יוצא לאור היום ונשאר בתוכנית הלימודים בגרמניה.
32 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
רב תודות, חני
"הבסיס" שבא מהבית אלה הדברים שאנחנו מתנהגים בלי לתת עליהם את הדעת: הגישות השייכות להשקפת העולם, תבניות משפטים וכו'. הדברים המודעים יותר הם אלה שלמדנו דווקא לא מהבית, והכל מרכיב אותנו כמכלול. |
|
|
חני
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
הבסיס בא מהבית.
זה המקום הראשון שאנחנו מחקים.
אני רואה את זה כל פעם מחדש עם הבנות שלי .כתבת נפלא. |
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
קראתי את הביקורת ב"הארץ".
האמת היא שהתרשמות מספר היא אינדבידואלית. לטעמי הוא פשטני וכתוב בינוני. אבל אני בהחלט יכולה להבין את מי שהתפעלו יותר ממני. |
|
|
צילה
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
yaelhart תודה לך, מזמן קראתי אותו, והדקויות לגבי תוכן הספר נשכחו מעט.
אבל הטלטלה החזקה שהוא גרם לי לא נשכחה. מציעה לעיון ביקורת https://www.haaretz.co.il/blogs/itamarzohar/BLOG-1.5528333
|
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
נראה לי שאתה צודק. ברעיונותיו אין היום חידוש וכתיבתו פשוטה ולא מתוחכמת. |
|
|
סקאוט
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
פלאפ- נדמה לי מחשבות מתכוון לכיתה עכשווית עם בני נוער עכשווים.
בכל אופן, אני לא מסכימה עם הטענה של מחשבות. גם אם יש צעירים כאלה הם קומץ. יש בני נוער שיודעים להאזין לדעתו של האחר ולכבדה גם אם היא נוגדת את מערך האמונות שלהם.
|
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
למחשבות.
מחשבות, אתה מגזים. היו לי מורים דתיים ומורים אתאיסטים, מחנכים שמאלניים(לרוב) וימניים.
גדלתי בעיר פריפרית, שחלק גדול מתושביה גם אם לא דתיים, למסורת חלק משמעותי בחייהם. הייתה הקשבה, היו דיונים, היה שיח, גם בלי הסכמה היחסים נותרו טובים ומכבדים כמעט תמיד. לא צמיגים ולא נעליים. ומה זה כיתה ישראלית? תפקידו של המורה הוא לחנך לדיון תרבותי ולצמצם התפרצויות. מניסיון של נעוריי זה הצליח לא רע, גם אם היה קשה. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
הספר הזה מעניין אותי זמן רב, תודות לסקירה שלך, נראה שאוותר עליו. תודה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, Tamas
האוניברסיטאות הן המשך של החינוך הפורמלי. הסטודנטים לכאורה עצמאיים יותר ואינן נתונים להשפעות. אך יש לזכור שהם מגיעים עם דטות שהתקבעו בהם במהלך התיכון. הם אולי לא חותכים צמיגים אבל לא מאפשרים לדעה שונה מהמקובל אצלם להישמע. |
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, צילה.
קראתי, כמובן, את הביקורת הטובה שלך על הספר. אני לא חשבתי שהוא "יצא נגד" הנאצים. אחרי אמירתו האומללה לגבי הכושים הוא הקפיד מאד לסתום את הפה ולא לעורר מחלוקות. |
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, מחשבות
אם דעותיך תאמו את הדעה השלטת, מן הסתם לא חששת להביעם. מורים שניסו להביע דעות לא מקובלות (שמאלניות, נניח) נענשו ביותר מחיתוך צמיגים. המורה בסיפור אמר בתום לב שכושים הם בני אדם כמונו וזכה בתגובות מתלהמות מהתלמידים ומהוריהם. |
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, סקאוט.
אכן ההשוואה במקומה. כל שלטון רוצה לפקח על המסרים העוברים לצעיריו - זו בעצם הדרך להעביר את הערכים השולטים בחברה. והצעירים עצמם הם חלק מהמנגנון שאינו מאפשר ריבוי דעות בבית הספר. |
|
|
Tamas
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
מחשבות- ולגבי האוניברסיטאות? לא נראה ששם יש בעיה של תבערת צמיגים או הקשבה לאתאיסטים.
|
|
|
צילה
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
אותי הספר טלטל, גרם לי למתח במשך הקריאה. היות והמורה יצא נגד התנועה הנאצית, מאוד חששתי מה יקרה לו בהמשך.
|
|
|
מורי
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
אני לא פחדתי מעולם לומר את דעותי הפוליטיות. העניין הוא, שאין ממש למי לומר אותן. בבית
הספר התלמידים ברובם לא מעוניינים בשיח פתוח, שקט ולא מתלהם, משהו בסגנון דיבייט, כשכל אחד מביע דעות בזמן קצוב וללא הפרעה, ברמת טיעון סבירה ומעלה. תוך שניות ניצתת אש בכיתה ישראלית מצויה. מנגד, לו יביע המורה דעות שמאלניות, צמיגי מכוניתו בסכנה.
יאמר המורה שהוא לא מאמין באלוהים, לא יזכה יותר בהקשבה. |
|
|
סקאוט
(לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
בעקבות הסקירה שלך נזכרתי בהעדפתה של מערכת החינוך שהמורים בין כותלי בית הספר לא יאמרו את דעותיהם הפוליטיות ומנהל בית ספר אחד, מנהל הגמנסיה הרצליה, זאב, שובר את ההעדפה הזאת ואומר בגלוי את דעותיו וכך גם מורי בית הספר האחרים.
דבר שיצר לא פעם ופעמים מריבות, חיכוכים ומהומות. [ לפני מספר שבועות שודרה כתבה על מנהל זה והיוזמה הנחרצת שלו לערב פוליטיקה בבית הספר, בניגוד למורים רבים שנמנעים מכך, זכתה לביקורת רבה]
|
32 הקוראים שאהבו את הביקורת
