#
חוק, את זה כולם יודעים, נועד להסדיר את החיים בחברה. בחברה מסויימת ידו של גנב שנתפס תיכרת. בעת העתיקה, אנס שנתפס חוייב לשאת לאישה את הסחורה שפגם (ובשני המקרים קראו לזה "צדק"...)
מוסר, מאידך, הוא עניין שונה. הוא בא להסדיר את החלקים שהחוק לא יכול להסדיר, ובחברות מסויימות כוחו עולה על כוחו של החוק. אני חושבת שהספר הזה עוסק במוסר. הוא בוחן מה קורה כאשר אנשים נתקלים באנשים עם מוסר שונה בתכלית מהמוס

ההיסטוריה הסודית של ההיסטוריה הסודית היא שאת הספר התחלתי לקרוא פעם וזנחתי. לאחר מכן התחלתי לקרוא את החוחית, עליה היה זרוי אבק כוכבים. אז החלטתי לשוב ולקרוא את ההיסטוריה הסודית, לראות מה אני מפסיד.

איזו טעות, איזה זיון שכל מתמשך, קשקוש אינסופי וחסר פואנטה.

כבר בהתחלה ידוע שבהמשך יהרגו את באני. באני הוא אדמונד קורקורן, אחד מחבורת לומדי יוונית עתיקה בהמפטדן, קולג' קטן בצפון מערב ארה"ב, בורמונט.

מוזר לכתוב על ספר זנוח שלא נכתבה עליו אף ביקורת באתר ואיש כמעט לא קרא. יש לי תחושה של גאולת הספר והסופר מן השיכחה. יחד עם זאת, מדובר בספר של מרטין איימיס ולא איזה סופר אנונימי. איימיס הוא סופר בריטי מצליח למדי בעולם, שרק ארבעה מספריו תורגמו לעברית ואף אחד מהם לא זכה לתהודה מרובה. הספר הנ"ל אף הגיע לרשימה הסופית של המועמדים לפרס בוקר-מאן הנחשב, אך לא זכה בפרס, ואולי בצדק.

אז מה יש לנו כאן?
ספר

לפעמים מתחשק לי שאנשים מסוימים פשוט יעלמו. אנשים שמציבים בפני בעיות להתמודד עמן, אנשים בעלי תביעות טורדניות, אנשים שמזכירים לי חוויות לא נעימות, אנשים שמארגנים ערבי קריוקי בבית ממול ונותנים למתבגרים בעלי קול מתחלף לזייף שירים שלא היה בכוונתי להכיר בשעות שבהן העולם אמור להיות שקט.
היה נחמד אם הם היו נעלמים.

אולי בגלל השאיפות הנסתרות שלי יכולתי להזדהות עם הרצון להיפטר מבאני (זה לא ספויילר, זה כת

#
51 חודשים. זה הזמן שעבר מאז קראתי את הביקורת של שירה36 עד שהשגתי את הספר הזה. תודה רבה! בזכותך זכיתי לחוויית קריאה נהדרת ומרגשת.

הסיפור מתאר את חייו של סימון מהיוולדו. ילד שעברו עלום, שנפשו מלאה אופל ואלונים הם ידידיו האמיתיים. ילד שסודות שלחלקם אינו מודע משפיעים על חייו. הוא גדל אצל הורים ממעמד העובדים – אנשים פשוטים ללא השכלה שסימון הוא הראשון מבני המשפחה הלומד בתיכון. יש בספר דמות של "אם

#
ריי מוריס, עיתונאי אינטרנט עצמאי, מספר את סיפורו של גבר עכשווי, כביכול. גבר שמסתדר עם הניו אייג'. נגד הגלובליזציה ובעד קהילתיות. בעד שמירה על העולם שהולך לעזאזל ונגד רגשות שליליים כמו קנאה וטינה. הוא מאמין שזה באמת העולם, מנסה "לזרום" עם שילוב של ציניות ואירונייה שרק הוא מבין ו... נופל על הפרצוף פעם אחרי פעם, כי אין לו מושג איפה הוא חי, איך מגיבים אליו אחרים ועד כמה הוא מצליח להעביר אליהם את המ

מרופא השינים שלי למדתי דבר חשוב לחיים. לא, לא לצחצח שינים. הוא לימד אותי להגדיר.
לבנאדם יש כנראה עסק עם הרבה פציינטים מפונקים, ולכן תגובתו לכל תלונה מצידי היא פתיחת עינים באיום ושאלה נוקבת: "כואב או לא נוח???"
כשבאתי להגדיר את הספר הזה, הרגשתי שאני צריכה להשתמש שוב בדיוק של הרופא שלי: הספר הזה באמת כואב או רק לא נוח?
הרגשתי שאני נשאבת לתוך בור שחור עמוק. הכל קרה אבל שום דבר לא קרה. הפרקים היו א

ספר מצוין. ארבעה וחצי כוכבים לפחות. אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון.
מאז שגיליתי את 'סימניה', והתחלתי לנבור בתוככי עצמי כשאני מסיימת לקרוא ספר, כדי לנסח מה אהבתי ומה לא אהבתי בו, הבנתי על עצמי שני דברים: קודם כל, אני מעדיפה ספרים שמתמקדים במספר מצומצם של דמויות ומפתחים אותן לעומק, על פני ספרים שמרפרפים להם בקלילות על פני עשרות דמויות, מספקים עליהן אינפורמציה למכביר, אך לא באמת הופכים אותן לבשר ו

למודת ספרים וקריאה, אני מחלקת את התואר "יצירת מופת" בקמצנות מירבית. כמו מבקר מסעדות אליטיסט, גאה ונפוח מחשיבות עצמית, אני מרבה להוריד כוכב אחד. שהרי, כמה יצירות הינן מופתיות? אסור להיות נדיב מדי במתן ציונים גבוהים, שמא יחשדו בי שדעתי קלה וטעמי בינוני וירוד. וכך אני מחלקת מחמאות כמו כילי זקן שאוצרותיו הולכים ואוזלים. על מדף המופתיים הצבתי כמה יצירות שנשפכתי לגמרי בקוראי אותן, (ולא, לא, ידידי, אלה ה