פגשתי אותך לפני כמה ימים בחדר ההמתנה מחוץ לחדר ניתוח, כשאמא בפנים, מאחורי הדלת הסגורה. "פגשתי" אולי אינה המילה המתאימה שכן הפגישה הזו היתה כורח הנסיבות, ועשינו כמיטב יכולתנו שלא לראות זו את זו. זה לא שלא דיברנו, אבל לא הישרנו מבט ומעטנו במילים. שיחה טכנית כזו של בית חולים. המנתח הגיע? מתי הם אמורים לסיים? הוא אמר משהו על הגידול? שום דבר שקשור אלי ואלייך ולזמן שלא דיברנו. כל כך לא כמו פעם. האין היה

#
לא יודעת בדיוק מה הופך ספר אחד לבלתי נשכח, או לפחות, מושך אותך לקרוא בכל רגע פנוי בעוד שחברו נזנח על המדף וחוזרים אליו בלי חמדה. זו לא העלילה – שיש סופרים שימציאו עוד ועוד סיפורים קיצוניים כדי למשוך את הקוראים, לשווא. זו לא "הפיוטיות" (מה זה?) גם אם מה שכתוב על הכריכה האחורית מזכיר את האלמנט הערטילאי הזה. כישרון כתיבה הוא הכרחי אבל לא מספיק. בקיצור – מי שהצליח לפענח את המיסתוריות הזו מתבקש בכל

פתאום מצאתי את עצמי מפקפקת. האם זה באמת קורה?
שסתם אזרח פשוט מהשורה מחליט לא לקבל את תוצאות החקירה המשטרתית ופוצח בחקירה עצמאית?
לא מעט ספרי מתח מבוססים על הנוסחה הזאת, אבל האם יש לה איזשהו בסיס במציאות?
לא משנה.
הספר הזה משתייך לז'אנר ספרי הבלש שבמרכזם לא עומד בלש מקצועי אלא אזרח תמים שנקלע שלא ברצונו לתעלומת רצח.
טס נמצאה מתה, ורידיה חתוכים, ללא סימני אלימות.
ביאטריס, אחותה הגדולה שגרה מבר

כתיבת ספר מתח משובח משולה לבנייה וסתירה, לטווית קשרים ופרימתם, לרקימת נסיבות וקריעתם, לעירבול חומרים וניסיון להפריד ביניהם כדי למצוא את האמת האחת.

אחות הוא ספר משובח. הוא ספר מתח משובח. הוא רומן מתח נפלא. הוא רומן נפלא.

yaelhar הדעתנית והקוראת הבלתי נלאית, שאני כה סומכת על דעתה, הצליחה לכמה דקות לערער את יציבות דעתי. לכמה שעות חשבתי שהספר תיעתע בי. ואז קראתי שוב את הפרק האחרון, המצמרר, זה שה

תמיד קינאתי בנשים שיש להן אחות. אני יודעת שזו מערכת יחסים מורכבת, לא תמיד קרובה כמו שרומז השם "אחיות" אבל בכל זאת - הדשא של השכן וכו'. מה שעושה לאפטון בספר הזה, הופכת את מערכת היחסים בין שתי האחיות למשהו שאפילו בעיני מי שמקנא (כמוני) נראית נלעגת ולא אמינה.

לאפטון מעמיסה על הסיפור שלה מכל טוב: משפחה לא מתפקדת, שכול, רגשי אשמה, נטישה, בושה, דחייה, אמון, חוסר אמון, פחד, ועוד. כל קלישאה ידועה נמצא

****


המעצב הגרפי של הוצאת ידיעות אחרונות קרא, שוב, רק את התקציר שנשלח לו במייל. לונדון. היעלמות מסתורית של בחורה יפה, בחורף... אוקיי, הבנתי, הוא חשב לעצמו. הבה נראה. חורף, שלג זה דבר טוב, הבחורה נעלמת אז נוסיף אותה הולכת לכיוון השוםכלום עם מעיל אדום, ונוסיף עץ כי אחרת זה נראה מוזר. נכון, זה דומה להחריד לעוד אלף כריכות שבלוניות שעשיתי, וכבר עשיתי היום עוד כריכת ספר עם עץ ושלג ודמות ואותיות אדו

אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי.

קצת קשה לי להסביר במדויק אבל הספר אינו מותחן ואינו רק כתב חידה.

הוא בנוי בצורה "קלאסית" בצורת שיא עלילתי שהולך ונבנה לאט אבל בטוח לנוכח סקרנות הקוראים.

ספר עתיר רגשות שכולל טכניקת דיבור של אחות חיה אל אחותה המתה.החיה משלימה את המתה אבל גם המתה מעניקה כוחות לחיה.

ספר שמנגן חזק מאד על זכרונות רגשיים משפחתיים המטביעים חותם בנפש האדם.

הברית והאחווה בין ה

בערך פעם בשנה זה קורה: רומן מתח מקורי, מרענן, מתוחכם, כתוב היטב ובעיקר מותח, מאד מותח... למרות שאין בו מרדפים, יריות, רוצחים סדרתיים או כל יתר הקלישאות שמרכיבות 99.9% ממותחני האינסטנט העכשוויים.

הספר נכתב בצורת מכתב שאותו כותבת ביאטריס לאחותה, החל מהרגע שבו היא קיבלה בניו-יורק את הידיעה שאחותה נעדרת בלונדון ועד שהתעלומה נפתרת (אי אפשר לספר יותר על תוכן הספר מבלי להיכנס לספוילרים).
זהו רומן הב

את לויס פגשתי דרך א' חברתי. ישבנו בארומה בבן גוריון, ועד שא' ההריונית הידסה לה לקופה כדי להביא את ההזמנה שלה, כבר נקשרה בינינו שיחה. לויס, קטנטונת וקפיצית, הציעה לי את הסוכריה שקיבלה עם הקפה, ואמרה שיש לה סוכרת. אמרתי שאני מכירה מישהו עם סוכרת, אבל אצלו זה חלק מתסמינים כוללים יותר של סיסטיק פיברוזיס. לויס אמרה בנחת "אה, גם אצלי". וכך עד שא' הגיעה כבר דיברנו על דיאטות, רופאים, סוגי טיפולים, מדריכי