“#
לא יודעת בדיוק מה הופך ספר אחד לבלתי נשכח, או לפחות, מושך אותך לקרוא בכל רגע פנוי בעוד שחברו נזנח על המדף וחוזרים אליו בלי חמדה. זו לא העלילה – שיש סופרים שימציאו עוד ועוד סיפורים קיצוניים כדי למשוך את הקוראים, לשווא. זו לא "הפיוטיות" (מה זה?) גם אם מה שכתוב על הכריכה האחורית מזכיר את האלמנט הערטילאי הזה. כישרון כתיבה הוא הכרחי אבל לא מספיק. בקיצור – מי שהצליח לפענח את המיסתוריות הזו מתבקש בכל לשון של בקשה לשתף אותי בתגליתו. לספר הזה היתה, מבחינתי, האיכות המתבקשת בספרים כאלה.

הספר מקוטלג כספר מתח, ויש בו באמת כמה סצינות מותחות, במיוחד בחלקו האחרון. אבל חלקו העיקרי של הספר הלא קצר הזה מוקדש דווקא לחיי היומיום של הגיבורה, המתארת את קורותיה בגוף ראשון ולוקח לה זמן עד שהיא מבינה שהיא מככבת בסיפור מתח. פיריו קספרוב (גם אתם מדמיינים משחק שח רציני, וודקה קפואה והתחמקות מהמשטרה בשמה?) היא בת של זוג מהגרים רוסים. האם היתה דוגמנית ויוצרת בשמים (נדמה לי שבתעשייה מכנים אותם "אף") שמתה צעירה והותירה לביתה קצת גנים טובים מבחינה חיצונית ומבחינת יכולת הרחה, ואב שהוא מהגר רוסי קשוח וחף מנוסטלגייה, שהעביר לביתו היחידה קצת גנים של אומץ וחוצפה, מסוג האומץ שכפסע בינו לבין טפשות. רגע לפני תחילת הספר היא יוצאת להפלגת דיג מסחרי עם ידיד ונקלעת לתאונת פגע וברח ימית, בעיקבותיה היא מוצלת משהות במים כמעט קפואים אחרי 4 שעות. מסתבר שזו תופעה נדירה להצליח להישאר בחיים במצב כזה.

הספר מעלה נושאים שמעולם לא נתקלתי בהם. החל בהישרדות במצב של היפותרמיה, בעלי חיים ימיים ואלה שמתעקשים לדוג/לצוד אותם לטובת חשבון הבנק של הציידים. בידור של חברי האלפיון העליון (רמז – לא רק סירסור בקטינות לטובת פינוק "חברים") ועמך שמנסים להתפרנס מדיג מסחרי. הוא מתאר מערכות יחסים שונות מהמקובל – בין הורים ובין חברים אבל כמו שהוא כתוב הכל מתקבל כאמין ביותר. טוב, חוץ מהפעמים שהקורא קורא לגיבורה "מטומטמת" ומפציר בה להפסיק להיות כזאת.

המסקנה שלי – ספר טוב, מאוזן בכל חלקיו, שמחולק היטב בין הווה וזכרונות, מביע את הרגש הראוי, לדעתי, לגבי הרג חיות מפוארות סתם כי זה אפשרי. זה הזכיר לי את "בוצ'רס קרוסינג" עם הסצינה המצמררת של טבח עדרי בופאלו, סתם ככה. וכמובן את הקטע הבלתי נשכח מ"מובי דיק" שמתחיל ב"אני עדיין יכול לשמוע את הלווייתנים צורחים..." שלא הצלחתי לקרוא ברצף.”

“נתונים טכניים:
שם הספר: תולדות שן הלווייתן
שם הסופרת: אליזבת אילו
סוגה: פרוזה
מאנגלית: עידית שורר
עורכת: נועה מנהיים
מספר עמודים: 424
הוצאה לאור: הוצאת הכורסאידיעות אחרונותספרי חמד
שנת הוצאה: 2014

סקירה:

ספר ביכורים נפלא של אליזבת אילו. שאפו! הספר סווג כפרוזה אך לא רק, משום שיש בו קמצוץ קל של מתח מרתק לא תזזיתי, בזכות דמותה של פיריו קספרוב.

פיריו קספרוב היא קסם של אישה בעלת תכונות נשגבות: נבונה, פקחית, שאפתנית, אינטלגנית, חלקלקה, עקשנית, אמיצה, משעשעת, בעלת חוש ריח מפותח והומור מושחז.

הסופרת אליזבת אילו מצליחה לרתק ולהדק את הקורא, לפיריו קספרוב ולדמויות המצורפות לאורך כל העלילה.

במרכז העלילה יש לנו את פיריו קספרוב. פיריו היא רווקה, צעירונת, הרפתקנית, נאה, ממשפחה שהמרשרשין חוגגים בחשבון הבנק שלה. בנוסף למשפחת קספרוב, עסק משפחתי העוסק בבשמים על שם אם המשפחה: "אינסה מארק".

כשמלאו לפיריו 10 שנים, האם (דוגמנית אופנה מפורסמת) נפטרה ופיריו נשלחת לפנימיה. כתלמידה היא לא היתה בדיוק החנונית של הכיתה, ההיפך היא וחברתה –תומסינה, שאף היא היתה ממשפחה "מעושרת" התגוררו והתהוללו יחדיו. שתיהן שברו כמה לבבות של גברים, והשתעשעו במסיבות סמים ואלכוהול. האב של פיריו–מילושקה, לא נותר ערירי ונישא למריון, אחת העובדות בעסק המשפחתי.

תומסינה שהיתה מכורה לבקבוק הכירה באחד האירועים את נד, איטלקי אירי ממעמד הפועלים מדרום בוסטון. הם הצטנפו בקן האוהבים שלהם, אך לא לאורך זמן ועם תוצאה: "ג'וש" נולד אחרי ששני אלה נפרדו. ילד נבון שאני אישית התאהבתי בו.

הפרידה מנד והולדתו של ג'וש לא מנעה מתומסינה, לשוב לחיקם של גברים נוספים, לרבות שתייה עד לאובדן הדעת, וכשזה קרה, היה לה גלגל הצלה אנושי –את פיריו קספרוב, חברתה הנאמנה מימי הפנימייה.

באחת ההפלגות לצפון האוקינוס האטלנטי, נד הזמין את פיריו להצטרף אליו. לרוע מזלה באותה הפלגה, ספינת משא התנגשה עם ספינת הלובסטרים של נד. נד לא שרד את ההתנגשות, ומאידך פיריו הצליחה לשרוד במים קפואים, בזכותו של קרש ששט לו במי האוקינוס. הישרדותה הפכה לפלא, משום שכל אדם נורמאלי היה נכנס להיפותרמיה אחרי זמן מה.

"הפלא" סיקרן את הצי האמריקאי ופיריו הוזמנה לצרכי מחקר לצי האמריקאי, במטרה לעמוד על תפקודי גופה המיוחדים, שהצליחו לשרוד ארבע שעות במי האוקינוס הקפואים.

בד בבד פיורי החלה להבין שההתנגשות בים היתה מתוכננת... ג'וש שאל שאלת מפתח: "מדוע אוניית המשא לא עצרה כדי להושיט עזרה? מאידך, בטקס ההלוויה פיורי פוגשת את לארי ווזניאק, שמציג את עצמו כחבר ותיק של נד, וגם הוא, לא מהסס לשאול שאלות שגורמות לפיורי להרים גבה.
ציטוט עמוד 34: "הוא מדשדש במקומו במבוכה. "עוד דבר אחד: את ראית, המממ ראית מי פגע בכם?" "אתה מתכוון לאונייה שהתנגשה בנו?" אני מתקשה להאמין שהוא שואל אותי את השאלה הזאת עכשיו."

הסיפור מתחיל לקבל גוונים של מתח, בעת שמבקר לא רצוי פורץ לדירתה של פיריו, וביקורו מתגלה בסיועו של חוש הריח המפותח של פיריו. אומנם, שום דבר לא נגנב, אבל מולקולות הבושם של מי שביקר בדירה נותרו באויר. מרכיבי הבושם לא גילו לפיריו מי היה המבקר איש או אישה, אך היא מתעקשת שאי אפשר להתבלבל, זהו ריח מיוחד שאפשר לאהוב או לתעב.

פיורי החליטה להסיע את הקורא יחד עימה במנהרות החיים, על-מנת לגלות מי רצה במותו של נד...

בעלילה מתוארות מערכות יחסים מיוחדים ומורכבים במיוחד עם אביה של פיורי, הסופרת מעבירה את מסריה על המשטר הקפיטליסטי, הליברלי והקומוניסטי גם באמצעות אביה הרוסי.

להלן קטע משיחה עם מילושה אביה של פיורי... ציטוט עמוד 135: "מילושה פולט נחרה. "אנשים נואשים יעשו הכול, הכול. ראיתי את זה. חייתי במשטר קומניסטי. ראיתי דברים שעוברים כל גבול, בלתי נתפסים. החולשה שלך – החולשה של החיים האמריקאים הרכרוכיים שלך-היא שאת חושבת שכל האנשים כמול, שהיגיון יכול להסביר כל דבר בעולם הזה. את מצפה ששתיים ועוד שתיים יהיו ארבע. אבל זה לא נכון. הם יהיו מה שהחזקים אומרים שהם יהיו. אם הם יגידו שזה מאה ושמונה, המתמטיקאים יוכיחו שהם צודקים. אם הם רוצים לרסק סירה של מישהו, זה יקרה, שום דבר לא ימנע את זה."

ציטוט עמוד 138:"... מה את יודעת על ההיסטוריה, על ההיסטוריה של רוסיה? אתם האמריקאים לומדים על מלחמת האזרחים שלכם וזה הכול. ועל הניצחון המפואר שלכם במלחמת העולם השנייה. אתם מרוצים מעצמכם וצדקנים רק בגלל שאתם מטומטמים עם מזל".

שם הספר בעברית שונה משמו המקורי, עולה בדעתי שהסיבה לכך היא, מפני שהסופרת מתנהלת בחייה היומיומיים בבוסטון. לעניות דעתי, השם שנבחר בעברית לספר, משתלב יותר בעלילה, ותוכלו להבין זאת אחרי שתקראו את הספר.

קל להתאהב בדמותה של פיריו, שהזכירה לי את WONDER WOMAN האגדית, ואין לי ספק שדמויות התפאורה שהוצמדו אליה רק העצימו אותה, לרבות המסרים על הצייד, איסור דגה מחשש להכחדה, ושמירה על איכות הסביבה.

זו לא יצירה ספרותית מופתית, אבל עלילה מרתקת, קלילה, וקולחת וזה בדיוק מה שהייתי צריכה בתקופה הזו.
ממליצה בחום. תיהנו!
לי יניני”

“אומרים: "המזל אוהב את האמיצים" / "חכם יותר להיות בר־מזל מאשר להיות חכם" / "יותר מזל משכל".

אפרט, אדגים וארחיב במעשייה, וכך היה:

שני אנשים צעדו ברגל לכיוון דרום, פניהם לאילת. הם הלכו כל היום לצד הכביש, תרמיליהם על גבם ועינייהם חדורות מטרה.
לאחד קראו מזל, לשני – ניחשתם לבד? נכון. לשני קראו שכל.
לאחר שהחשיך, שני התרמילאים החליטו לעצור ולפרוס שקי שינה למנוחה לילית.
מזל אמר לשכל: "אני אלך לשכב באמצע הכביש. אף אחד לא מסתובב פה בלילה".
שכל ענה לו: "השתגעת? מספיק שיעבור איזה אוטו וידרוס אותך. מה נסגר איתך? אל תלך לשם!"
והוסיף: "אני אלך לישון בצד הכביש, ליתר ביטחון"
וכך עשה – הלך לפרוס את שק השינה שלו הרחק מהכביש, אפילו התרחק מעבר לתעלה, שוב, ליתר ביטחון.

באמצע הלילה הגיעה משאית כבדה ועמוסה לקטע הכביש שבו שכב מזל (כשהוא חולם חלומות מתוקים על בחורות באילת).
ברגע אחרון נהג המשאית קלט שק שינה זרוק על הכביש, סטה בחדות ימינה לשוליים, התגלגל לתעלה והגיח ממנה היישר על שק השינה של – ניחשתם לבד? נכון. של שכל (שבאותו רגע חלם חלום בלהות ובו ראה את מזל נדרס).
לפני ששכל הספיק להתעורר מהסיוט והדאגה לחברו, המשאית דרסה אותו.

וכך נשאר מזל לבדו, יותר מזל משכל.


פּיריוֹ קספרוב היא בחורה שיש לה הכל: היא יפה, משכילה, שנונה, עשירה, מוכשרת, עובדת בחברת בשמים משפחתית מצליחה, ועל פניו נראה שחייה הם דבש, אך עוד לפני ששוקעים בדביקותו, העלילה זורקת את פּיריוֹ שלנו אל מימי האוקיינוס האטלנטי והיא מצליחה להחזיק מעמד במשך שעות במים הקפואים, בניגוד מוחלט לכל הגיון, לכל פיזיולוגיה ולכל דעה מלומדת.
מסתבר שאוניית משא ענקית מרסקת את סירת הלובסטרים שבה היא וידיד שלה יצאו לבילוי ימי לא מחייב.
איך זה קרה??

היא עצובה ומתאבלת וכמעט משתכנעת להאמין ש- shit happens אבל בתפנית חדה ולא מפתיעה בעליל היא מתחילה לחקור את התאונה. האם אכן הייתה זאת תאונה?

וכאן מתחילה סדרה של הרפתקאות ואתגרים המתובלים בטוב טעם בזיכרונות ילדות, כמיהה לאהבה, סיפורי חֲבֵרוּת וידידות אמת (ושקר) והרבה ריחות שמעלים שלל זיכרונות ומחשבות וגם עוזרים לבלשית שלנו בחקירתה הנועזת.

פּיריוֹ מפזרת את הקסם שלה לאט ובמתינות ובלי שהספקתי לעכל זאת, התאהבתי בבחורה הזאת!
בכל רגע דרמטי צעקתי לה בכל כוחי: "עצרי! לא!! את משוגעת!", כמו ששכל צעק למזל.
ולפּיריוֹ היה גם שק שלם וגדוש של מזל מטורף וגם לא מעט שכל מפולפל.

פּיריוֹ, רוצה להיות חברה שלי?

טוב, זה המיטב שידעתי לספר מבלי לקלקל.
מי שאין לו כוח לקרוא את הספר בשלמותו, יוכל להסתפק בגרסה מקוצרת שלו בביקורת שלפניי. יש שם גם ציטוטים חביבים.

אוסיף גם אני שניים משלי:

עמ' 82: "...מבזיקה בעיני רוחי תמונה של איש שגומע קוקטייל בבר עלוב ומתפקע מצחוק. הוא מרוצה עד הגג מעצמו ומהקריירה המזהירה שלו.
הוא חושב שאף על פי שהשאיר אחריו סירת דיג קטנה מנופצת לשבבים והניח לבני האדם שהיו בה להתנדנד על הגלים באימה עד שירדו למצולות, הוא לא ישלם את המחיר.
ידי אוחזות בהגה בחוזקה עד שמפרקי האצבעות מלבינים. הוא כנראה לא העלה בדעתו שמישהו יינצל."

עמ' 274: > "המכשפה הזקנה קצרת העין המסתגרת במאורתה ומסרבת להתגלות בפניי, אף על פי שהעפלתי במשעול ההררי אינספור פעמים כדי להשתטח מול לוע המערה שלה."”

“ספר ביכורים חביב. אמנם הוא מוגדר כספר מתח, אבל לא מדובר כאן על מתח קצבי עוצר נשימה, ולא תמצאו כאן הררי גופות ואין סוף יריות. לעומת זאת, הדמויות לא פלקטיות ויש בהם מורכבות. הכתיבה בסה"כ זורמת ולא מעיקה, והקריאה בספר די מהנה.
ארבעה כוכבים.”