אזהרה: סקירה זו עשויה להכיל מילים וביטויים לא יפים, לכן מומלצת לקריאה לבגירים בלבד.
פלורן קלוד הוא פריזאי רווק בן 46. מהנדס בתחום החקלאות שמשכורתו נאה והוא נהנה לבזבז אותה על תענוגותיו כמו מגורים במגדלי יוקרה, רכבי מנהלים, ארוחות דשנות ככל שהמטבח הצרפתי מסוגל לספק, טיולים ונשים. אולם הוא רחוק מאושר כמזרח ממערב וחש ריקנות ודכדוך הולך וגובר. הוא מיזוגן ומיזנתרופ אגוצנטרי, חש שחייו לא נחיו באמת, נר

גיבור הספר חסר השם, איש מחשבים בשנות השלושים לחייו, נשלח יחד עם עמית לעבודה למספר ערים בצרפת כדי להפיץ איזו תוכנה שאמורה לייעל איזה משהו שקשור בחקלאות.
גיבור הספר הוא אדם סביר ונורמטיבי לחלוטין ודרכו וולבק משקף את המהירות בה אדם, כמותו, בקלות יכל להידרדר לדיכאון וחרדות קיומיות עד למסקנה בה התאבדות מצטיירת כפתרון לא כל כך נורא. בעיקר היום, בעידן הנוכחי, עידן של ריקנות אוניברסלית ובדידות, תשישות מש

****




כשאתה קורא ספר של וולבק אתה רוצה למות.

מה הטעם, אתה אומר לעצמך שני עמודים לתוך הספר, כולנו גם ככה אבודים, בשביל מה להתאמץ? אין סיכוי, לא לנו ולא לתרבות המערבית הדקדנטית בכללה.
הצרה היא שוולבק יודע על מה הוא מדבר, ולפחות כותב ככה. לדידו, החיים הם חתיכת חרא (ובהקשר הזה, אם אכלת מזון צרפתי כל ימיך, אחוז החומציות בקיבתך עומד על 78-82, שישה אחוז יותר מהממוצע הבלגי, למשל, מה שחורץ את

****




לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב.

פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פ

איילות אוהבות קרואסון שוקולד. נו, יש להן טעם טוב, בעיקר אם הקרואסון חמים והשוקולד נימוח. זה לא שקרואסון חמאה תמים לא טעים, אבל לך תתווכח עם איילות. זאבים, לעומת זאת, מעדיפים גבינה.
פלורן-קלוד לא אוהב את שמו המגוחך. בזה מתחיל העניין עם שמו ונגמר, אך לא עם הדברים אותם הוא אינו אוהב, והם רבים. את מעט הדברים שהוא אוהב, הוא לא תמיד משיג. בעיקר אם קוראים לה קאמי. אבל קאמי היתה רק אחת מכמה, אחת שלא נשכח

כבר שנים אומרים לי לקרוא את וולבק. אתה תאהב אותו, אתה תשנא אותו, אתה חייב לקרוא אותו.
אז ניצלתי את שובי לאוניבסיטה לקחת את הספר מהספריה המרכזית על שם סוראסקי.

לא היו לי ציפיות מיוחדות. אולי בעצם כן, כי שבוע לפני אווה אילוז כתבה על הספר האחרון שלו, אז הנחתי שאם אילוז המבריקה כותבת עליו, הוא מענין.

הספר הזה אכן מענין.
שילוב מוזר של תאור מדוקדק של ארועים יומיומיים, חסרי כל פואנטה, כל

מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי?
לא קראתי עד כה שום ספר של מישל וולבק. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן.
אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור

את הספר הזה יש להרחיק מגברים במשבר ואנשים בודדים. כי הספר הזה הוא זריקת עצב של ממש לנפש.

לפני יותר מעשרים שנה זיהה וולבק ותיאר במדויק את ריק שנוצר בחיים המערביים המודרניים.

זה נראה לעיתים שככל שיש לנו יותר חירות וחופש בחירה, אנו חשים כבולים יותר. אינספור האפשרויות שנפתחות לפנינו עם כל מה שהן מבטיחות לכאורה, מרחיקות את תחושת האושר של האדם, הופכות אותו לבלתי ניתן להשגה.


הגיבור הראשי הוא

לקראת שנת 2022 הבאה עלינו לטובה, החלטתי סוף סוף להתפנות לספר הזה. אני מודה שכריכתו הסקסית קורצת לי כבר שנים, אך איכשהו הגעתי אליו רק לקראת השנה הזו, שבה מתרחשת עלילתו.

רבים באירופה, גם המשתייכים לחוגים שבאופן מסורתי היו תמיד בעד פתיחות גבולות ומדיניות הגירה מקילה, מבינים היום כי המצב מורכב. ההבנה כי הנהירה המוסלמית המסיבית ליבשת כתופעה כנראה לא מיטיבה עמה, החלה לחלחל, הגם שבתוך הצונאמי האנושי ה