אז ככה:
היה רצח המוני (שלושה זה המון?)
זוג הורים ואחת משתי בנותיהם נרצחו.
הבן פצוע.
הבת השנייה נעדרת.
יש שוטר, יונה לינה.
יש פסיכיאטר, אריק מריה ברק.

יונה לינה הוא שוטר עלוב שבעלובים. דמיקולו שבדמיקולים. מביך זו לא מילה. מאפייניו העיקריים הם:
# הוא שוכח את הטלפון שלו באוטו או בבית.
# הוא משאיר את האקדח שלו במשרד.
# בסוף הוא תמיד אומר 'מה אמרתי!' (שזה סוג של 'אמרתי לך' בשוודית. אחת

ספר שנקרא ע"י המונים וסוקר בהתאם. הנה נקודת המבט שלי לספר בן 512 עמודים שנקרא מהר. סיפור המסגרת מובא לפניכם משום שבלעדיו הבלבול גדול ולאחר מכן תבינו כמה הסיפור יחסית פשוט, אפילו פשטני. הספר הוא ספר מתח ולבטח לא אגלה לכם הכל.
מיכאל בלומקוויסט הוא אחד משני בעלי העיתון מילניום, עיתון המרבה בתחקירים. בשל תחקיר אחד על אימפריית ונרסטרום, תחקיר לא מוצלח במיוחד, בלומקוויסט נתבע על הוצאת דיבה, נאלץ לשלם 3

ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם",

ממתי נבטה בי אותה תשוקה חסרת מעצורים לספרי מתח? כנראה שבשחר ילדותי. ומי שאחראית לה הינה אניד בלייטון, תנוח בשלום על משכבה, שבזכות השביעיות והחמישיות, חבורות הבלשים הצעירות וכלביהם, המערות והמנהרות הסודיות שהתגלו מאחורי הארונות, המפגשים הסודיים בצריף עם לימונדה וביסקוויטים וההפלגות אל האי של ג'ורג', בזכותם נמתחו עצבי באותו עונג שלא יבינו אותו מי שטעמם הספרותי המבוגר אינו כולל את לי צ'יילד, יו נסבו

היופי בחיים טמון בפרטים הקטנים. הבעיה היא שגם הזוועות והפורענויות טמונות בהם.

יוני בסקוב הוא נכד מסור מאין כמוהו. הוא נוהג לבקר לעתים תכופות את סבו הערירי, והוא מטפל בו באהבה ובמסירות. יוני בסקוב גם אוהב בעלי חיים. היה לו עכבר קטן, אותו הוא אהב בכל מאודו. כשאמו החד הורית, האלכוהוליסטית והמזניחה זרקה את העכבר, יוני חפר לו קבר. לאחר מכן הוא קנה במקומו אוגר וטיפל גם בו באהבה גדולה. אח, איזו תמונה

בסרט "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" יש סצינה בה הגיבורה (שרה פון באפי או הלוחשת לרוחות אני כבר לא זוכר ) פותחת את תא המטען ומגלה שם גופה של חבר ומסביבה מלא דגים. היא צורחת, כמובן, ופונה לרחוב וכשחבריה מגיעים הם מסתכלים בתא המטען והוא ריק. ראיתי את הסרט לפני שנים אז אל תתפסו אותי בעלילה אבל הסצינה הזאת נחרטה לי בראש לדוגמה של הגברת מתח ללא שום הגיון עלילתי שכן לא יתכן שהרוצח סילק את הגופה בזמן שהג

****


"'איך זה לתפוס רוצח?'", שאל הנער. 'קר ואפור ומגעיל', השיב וולאנדר וחשב בשאט נפש על כל סדרות הטלוויזיה הכוזבות שהנער מן הסתם צופה בהן."

הנה, בקליפת אגוז, כל הספרים הסקנדינבים האלה. קרים ואפורים ומגעילים. גם אם חם בחוץ, והשמיים כחולים וללא אף ענן, זה ברור לחלוטין שזה זמני, רק סיפור כיסוי למציאות המזוויעה שמתרחשת מתחת לפני השטח ומקפיאה הכול. שום דבר זוהר אין כאן, וגם לא תהילה.
זה הספר ה

יש בזבוז זמן ויש בזבוז זמן. לחכות חצי שעה בתור בבנק - זה בזבוז זמן, אבל בסופו של דבר מגיעים לסופו ומבצעים את הפעולה שרצית. ואם בדרך פוגשים איזה מכר או שניים, מה טוב.
לקרוא ספר תפל בן 500 עמודים - זה בזבוז זמן, אבל אם כבר טרחת והגעת לסוף הספר, תצפה שיקרה משהו נחמד בסוף שיפצה על כך (רמז: זה לא קורה).

הספר כל-כך טיפשי, מרושל ומגוחך בכל-כך הרבה תחומים (פירוט מיד), שהתעלומה שבאמת באמת סקרנה אות

לפעמים, כשספר מדהים אותי ביופיו ובכוחו, אני לא מצליחה לכתוב ביקורת שתהלום את נמיכות הרוח ואת ההערצה ששוטפת אותי.

ולכן נח המבשר קרוב קרוב אל המחשב שלי, נח ולא נשכח, מהדהד בי ולא נזנח.

לפני זמן מה, כשקראתי את הכלה ממומביי, התלוננתי כמו מכורה לספרי מתח מפונקת, שקארין פוסום מכרה לי רומן מתח מעולה בעטיפה של ספר מתח. זאת היתה תלונה טיפשית, אני מודה, כי איכותו של הספר ההוא אינה עומדת לדיון, וגם הכו