“**** "'איך זה לתפוס רוצח?'", שאל הנער. 'קר ואפור ומגעיל', השיב וולאנדר וחשב בשאט נפש על כל סדרות הטלוויזיה הכוזבות שהנער מן הסתם צופה בהן." הנה, בקליפת אגוז, כל הספרים הסקנדינבים האלה. קרים ואפורים ומגעילים. גם אם חם בחוץ, והשמיים כחולים וללא אף ענן, זה ברור לחלוטין שזה זמני, רק סיפור כיסוי למציאות המזוויעה שמתרחשת מתחת לפני השטח ומקפיאה הכול. שום דבר זוהר אין כאן, וגם לא תהילה. זה הספר השני של הנינג מנקל שאני קורא. הראשון היה "הכלבים בריגה", שכתבתי עליו ביקורת והוא היה ממש, אבל ממש, נורא. ואיכשהו - למרות זאת, ולמרות שמנקל הוא קקה ואידיוט-שימושי והיה על ה"מרמרה" במשט הזכור לשמצה ההוא - החלטתי לתת לו צ'אנס. אם ביבי יכול להתקשר לארדואן ולבקש סליחה כמו נקניק, גם אני מוכן למחול על כבודי ולקרוא את מנקל. פשוט כי הוא לא איזה סופר סקנדינווי אנונימי שהפציע פתאום בתקופה הפוסט-לארסונית, וגם כי אחרי איזה עשרה רומנים וספרים רציניים, הגיע הזמן לאיזה מותחן, שישחרר קצת תאי מוח ויאפשר לי איזו מנוחה אינטלקטואלית קצרה ומתח זול וזמין. איך אמר אייל גולן? אי אפשר כל יום אנטריקוט, הבנאדם רוצה מדי פעם פרוסה עם שוקולד. איזה דפקט. אלא מה, מנקל הוא לא בדיוק סופר מהסוג הזה. וולאנדר, ה"הארי הולה" שלו, הוא אפילו יותר אנטי-גיבור מהולה. והספרים של מנקל הם לא ספרים כיפיים בכלל. הם לא קלים לקריאה, הם מלאים שמות ופרטים וביורוקרטיות, המון פרטים לא רלוונטיים (כן, אפילו יותר מיו נסבו, ואפילו יותר מלארסון, אולי) ויש בהם משהו יותר ריאליסטי, דווקא בגלל התכונה הזאת. הם יותר מזכירים את החיים - שלא תמיד נגמרים בקליימקס מפתיע, ויש בהם הרבה יותר רגעים שלא שווים כלום מכאלה ש"מניעים את העלילה קדימה". כך אנחנו זוכים לשמוע שוב ושוב על התכנונים של וולאנדר לקחת את המכונית לטסט, על זה שבתו של הפסיכולוג המשטרתי עשתה תאונת דרכים והוא נסע לסטוקהולם, (אבל אל דאגה, היה לה מזל, והיא רק סדקה את כף הרגל), את התמודדותו של אביו של וולאנדר עם תחילתו של אלצהיימר, ועוד ועוד דברים ופרטים, תיאורי מצבי רוח (תמיד מדוכאים, הרי אסון, קשים ופסימיים) וחוסר תוחלת כללי, שמוציאים את החשק לחיות, ממי שמשום מה עוד רצה לחיות מלכתחילה. למזלו של מנקל (שעדיין נשבעתי לא לקנות ספרים חדשים שלו, מקסימום יד שניה. שקל הוא לא יראה ממני), השליש האחרון של הספר מתחיל להתעורר, ואפילו מתחיל להצדיק את הגדרתו כספר מתח. חוסר השיגרתיות שבצורת הכתיבה דווקא פתאום כן מעניין, יחד עם זאת שוולאנדר לא רק שאינו עושה ניחושים ממש טובים לגבי זהות הרוצח כדרכם של בלשי משטרה נבונים במותחנים פסיכולוגיים רגילים, אלא ממש להיפך - הוא מגיע למסקנות שגויות לחלוטין רוב הזמן, מה שמצד אחד מאוד מתסכל את הקורא שיודע בדיוק מה צריך לעשות, אך מצד שני גם גורם לספר להיות יותר נאמן למציאות ולחקירות משטרתיות אמיתיות, שבהן עושים טעויות, יש חוסר מזל שהוא לא ממש צחוק הגורל אלא פשוט חוסר מזל, אנשים הולכים לשירותים וחוטפים קלקולי קיבה ונועלים את המכונית כשהם יוצאים ממנה והולכים לישון עם הבגדים ואחרי שהם אוכלים משהו בעמידה בפיצוציה של פרדריקסון בגוטסבורג, יוצאים להם גרעפסים של קבנוס והם מקללים את אימ-אימא של פרדריקסון. כלומר, הם אנשים אמיתיים. וזה המזל של מנקל. כי אחרת, לא הייתי נכנס לספרים שלו גם עם חליפת צלילה, בטח לא אחרי "הכלבים בריגה" המחריד. אז אולי, עוד איזה שנה שנתיים, כשייגמרו לי היו-נסבואים, ואני אמצא איזה משומש בעשרים שקל, ולא נראה אותו צועק "וויוה לה-פלסטין" על המרמרה שתיים, נעשה לו טובה. אולי. ****”

“דו"ח ספרותי בדיוני מישיבת הנהלה שנערכה במשרדי XXXXX XXX XXX XXXX ביום 10.3.2006 מתרגמת א': למי מחכים? חשב: למנכ"ל. מתרגמת א': אני מקווה שנסיים עד רבע לארבע, אני צריכה להוציא את הילדים מהמעון. מתרגמת ב': את יכולה לצאת אם את רוצה. מתרגמת א': (מתחת לאף) כדי שתגנבי לי את התרגום הבא... המנכ"ל נכנס בסערה, פושט את מעילו ומתיישב. המנכ"ל: מה אתה אומר אדוני הרואה חשבון? רו"ח: לא מי יודע מה בהשוואה לשנה שעברה. חשב: כבר באמצע השנה אמרתי לך... המנכ"ל: לא הוצאנו כותרים משובחים במיוחד בשנה שעברה. עורכת: על מה אתה מדבר, הסדרה הקלאסית, הסדרה של הסופרים הלאטיניים והרוקי מוריקמי... המנכ"ל: אני מדבר על רייטינג, גבירתי, לא על טעמך המשובח בתרגומים מרוסית. עורכת: גם אתה מתכוון למכור אותנו למולך הרייטינג? רו"ח: סביר להניח שרבי המכר הם אלה שמשלמים את המשכורת שלך. סגנית העורכת: אל תפגעו בבקשה בספרות היפה. מילא ספרי הדרכה ושטויות למשרתות... מתרגמת א': והספרים שמתרגמת ב' אוהבת... מנכ"ל: מה עם איזה מותחן סקנדינבי? עורכת: יש לי פה רשימה של מותחנים, אם אתה כל כך רוצה. רו"ח: על פי התפלגות ההכנסות שנעשתה בשנתיים האחרונות המותחנים הנורדיים הצילו את המאזן. מנכ"ל: מה יש לנו, עורכת? עורכת: יש אחד הנינג מנקל, פופולארי מאוד בשבדיה, העיתונים באנגלית נתנו לו ביקורת טובה. מנכ"ל: מתי הוא יצא לאור? עורכת: ב-1995. מנכ"ל: הוא עתיק במונחים של ספרי מתח! סגנית עורכת: לא מעודכן במונחים של פורנזיקה וניתוח אנליסטי. עורכת: הוא ספר מצוין, אל תקלקלי לי! הוא רומן מתח, לא מותחן נטול בשר. מתרגמת ב': אני מתרגמת אותו, הוא שבדי, קראתי דברים שלו ולפחות לא צריך לתרגם אותו מאנגלית. מתרגמת א': אני יוצאת. אני צריכה להוציא את הילדים. עורכת: מנקל הוא גם ליברל, הומניסט וחבר בארגוני שלום. מנכ"ל: א ברוך... בטח פרו פלסטיני. עורכת: מי אמור לדעת מזה? רו"ח: בסוף זה יהיה פלופ ולא יקנו אותו. עורכת: גם ז'וזה סאראמגו לא בדיוק מת עלינו. מנכ"ל: היא צודקת. הישראלים קונים כל מותחן נורדי ולא חשוב מי כתב אותו. סגנית עורכת: אני לא מתה על זה. סתם להוציא מותחן סקנדינבי מיושן מהמחסן? עורכת: כשתקבלי את המשרה שלי תחליטי את מי לתרגם. מנכ"ל: בעוד חודש נוסחת תרגום ראשונה על שולחני. מתרגמת ב': חודש? מנכ"ל: רציתי להגיד שלושה שבועות, אבל לא היה לי לב. מה שלא ידע הצוות הפיקטיבי שלעיל, שכמה שנים אחר כך, הנינג מנקל ישוט לו גדוש אידיאלים למכביר על סיפון המרמרה הזכורה לרע, וישקול בכלל אם להרשות לטיפשים הישראלים, הכובשים האכזריים, לקרוא את ספריו בעברית. ובכן, קראנו ולא נפלנו מהכיסא. אם יותר לי להגיד ללא כחל וסרק: ניסיתי, ממש ניסיתי למצוא את כל קטעי האווירה, הדימויים היפים, התיאורים הליריים, אבל הספר פשוט בינוני עד כאב. כמו שאמרה סגנית העורכת, במונחים של ספר מתח שאינו מבריק, ההתיישנות היא הרסנית כמו פרי בעל קליפה קמוטה. למה ממשיכים להוציא לאור במהדורות מחודשות את ספריה של אגתה כריסטי וספריו של ארתור קונן דוייל? מפני שהמוח המבריק אינו מתיישן לעולם. למרות שכמאה ועשרים שנה חלפו מאז הולדת דמותו של שרלוק הולמס ומעט פחות ממאה שנה מאז נכתבו ספריה של אגתה כריסטי, הם אקטואליים היום לא פחות מאשר היו בקונטקסט ההיסטורי שלהם. לטעמי, כמעט אף אחד מבלשינו הסקנדינביים, שזכו לעדנה בעולם המו"לות, לא ייכנס לפנתאון העולמי של ספרות המתח, ובעוד מאה שנה ירשמו כהערה היסטורית זניחה. הספר שנכתב ב-1995, לפני כ-18 שנה, חוטא לכל חוקי הז'אנר. הקרימינולוגיה המודרנית מבוססת על כמה ערוצים ופתרון תעלומה בלשית בעידן העכשווי משתמשת בכלים הבאים: ראשית, כמובן, כלי הפיענוח החשוב ביותר הוא שכלו של הבלש הממונה על החקירה, וכישוריו למזג את כל הנתונים ולחשוב מחוץ לקופסה. כי בניגוד לפשעים שמתרחשים במציאות, הפשעים הספרותיים או אלה המוצגים בסרטים וסדרות, אינם נפתרים על ידי התשובה הבנאלית ביותר. כל שוטר יודע, כי רוב הסיכויים שהנרצח מצא את מותו על ידי מישהו ממעגל הקרובים לו. בפשעים הספרותיים התשובה חייבת להיות מעניינת ומפתיעה יותר. כלי פיענוח חשוב שני הוא הפורנזיקה: ניתוח פלילי מדעי של הממצאים. העקבות, שהיו בזמנו של קונן דויל וכריסטי, כפתור של מעיל, כתם של דם ופיסת נייר, הפכו בימינו אנו לגרגר של חול, סיב מיקרוסקופי, די.אנ.איי וניתוח כימי של חומרים שנמצאים בזירה. לפורנזיקה מתווספים כמובן ניתוחים של אחרי המוות וקביעת כלי הנשק על פי הממצאים שעל גוף הקורבן. הניתוח האנליסטי הוא כלי חשוב נוסף בקרימינולוגיה של ימינו. המחשבים והצלבת מידע, פיצוח מאגרי מידע, מצלמות ותמונות לוויין. הפרופילים: בהשפעת האף.בי.איי שיצר את תחום מדעי ההתנהגות, החקירות של ימינו מתמקדות בניתוח הפרופיל של הרוצח, מידע פסיכולוגי שמנחה את המשטרה בפיצוח התעלומה. ויקטימולוגיה: מנגד, ניתוח אישיותו והתנהגותו של הקורבן הם דרך נוספת להבין את ההתרחשות הקרימינלית. גם בספרים שנכתבו בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, נעשה שימוש יעיל בכלים אלו במהלך הסיפורי. פאטרישיה קורנוול, לדוגמה, יצרה את הבוחנת הרפואית הראשית שלה, שהתבססה על פורנזיקה בפיענוח הפשע, ונעזרה בידי אחייניתה, מומחית מחשבים, ובידי ידידה, סוכן האף.בי.איי פרופיילר מומחה. בספר הזה, כל הכלים הללו מנוצלים במינוריות רבה וגם הפסיכיאטר המוזעק לעזרה תורם מעט מאוד. אבל אם היה הבלש קורט ולאנדר איזה בלש פיקח במיוחד, מילא, אלא שהתנהלות המשטרה דומה מדי להתנהלותה בחיים האמיתיים: עבודה סיזיפית, אפס הברקות, בלגן לא קטן, ומעט מאוד תהפוכות או מתח אמיתי. את זהותו של הרוצח אנחנו מגלים בשלב מוקדם למדי, לא בעצמנו, כמובן, אלא בעזרתו האדיבה של מנינג. ואם אנחנו מחכים לאיזה קרשצ'נדו אדיר שיפגיש את הבלש עם הרוצח באיזו סצינה מצמררת, גם היא נופחת את נפשה בקול ענות חלושה. בין לבין יש לנו ימי קיץ רבים, חופשות שמתבטלות, זיעה, משחקי כדורגל, והרבה מאוד שמות שבדיים. מנינג שייך לאסכולה שרוצה לעשות תעתיק של המציאות אל הספרות, אבל בינינו, זה לא ממש מעניין. את התעלומה שלנו אנחנו אוהבים מרוכזת, ממוקדת, מפוקסת, בעלת תפניות חדות, מהפכת בטן, ונטולת אלפיים שמות של שוטרים זוטרים וקצינים שבדיים. כולנו יודעים שתעלומה משטרתית היא עבודת צוות והרבה מאוד אנשים שותפים לחקירה ולפיענוח. בספרים שלנו די אם ינקוב הסופר בשמות ספורים. הסיפור הוא על נערה המציתה את עצמה בשדה ליפתית, כמה אנשים עשירים ומושחתים שנרצחו בגרזן וקורקפו. כפי שציינתי כבר, הרוצח ידוע משלב מוקדם מאוד, הסיבה לרצח מתבהרת בשלב מוקדם מאוד, הקשר בין הבחורה המבועתת שהציתה את עצמה לנרצחים, גם הוא מתבהר בשלב מוקדם מאוד, ואין לנו אלא להלין על קורט ולאנדר הבלש, שמטיל עלינו את משימת הקריאה לאורך ארבע מאות ושישים עמודים. הספר, כאמור, מיושן הרבה יותר מאשר ספר שנכתב ב-1995. מי ייתן לנו בלש בריטי מהוגן, מי יחזיר לנו בלש אמריקאי חד ושנון, אין לסופרי המתח הסקנדינביים כל ייחוד. אין להם קול ספרותי משלהם ואין בהם חידוש. הבלש הסקנדינבי המשובח היחיד הוא יו נסבו הגאוני. כל השאר בינוניים, שגרתיים, וגורמים געגוע עז לאדם דלגליש, קייט סקארפטה ולו ארצ'ר. הקלישאה ש"אי אפשר להניח את הספר מהיד" נכונה גם במקרה זה. ספרי מתח אי אפשר להניח מהיד, גרועים ככל שיהיו, כל מי שמתחיל חייב לסיים את הקריאה בלי קשר לרמתו של הספר. ועל חולשתנו זו בונים המו"לים ובעלי רשתות הספרים.”

“ספר מתח טוב. נכון שהוא עתיק קצת, אבל זה כמעט ולא פוגם באיכויותיו. למרות השמות הנורדיים הקשים לקריאה והגייה, הסיפור טוב ומותח, הדמויות מצוירות ביד בוטחת והעלילה זורמת בקלות לאורך כל 460 העמודים. נחימד ומומלץ לחובבי הסוגה.”

“אם הייתי דמות ספרותית- בלש או שוטר, (כמובן שלא הגיבור הרע סיפור) הייתי רוצה להיות באחד מספריו של הנינג מנקל. למה? כי הוא אמין מאוד, בניגוד לספרים אחרים. הגיבור אינו גיבור על/אינו מנותק מהמציאות, ועדיין אינו גיבור טרגי מסכן שכל עולמו חרב עליו, עטוף רחמים עצמיים, אכלו לי שתו לי ובא לי למות. הגיבור הוא בלש מוכשר, אך לא חף מטעויות. אדם טוב, עם לא מעט בעיות. בקיצור, אנושי.וכאדם שמחשיב אות עצמו אנושי יותר קל לי להזדהות עם גיבור אנושי. דרך אגב, בכול פעם שאני קורא את מנקל אני נזכר כמה הוא לא סובל אותנו, הישראלים. אבל הספר כל כך טוב שאני מצליח לשכוח את זה. עד שהוא נגמר.”

“**** "'איך זה לתפוס רוצח?'", שאל הנער. 'קר ואפור ומגעיל', השיב וולאנדר וחשב בשאט נפש על כל סדרות הטלוויזיה הכוזבות שהנער מן הסתם צופה בהן." הנה, בקליפת אגוז, כל הספרים הסקנדינבים האלה. קרים ואפורים ומגעילים. גם אם חם בחוץ, והשמיים כחולים וללא אף ענן, זה ברור לחלוטין שזה זמני, רק סיפור כיסוי למציאות המזוויעה שמתרחשת מתחת לפני השטח ומקפיאה הכול. שום דבר זוהר אין כאן, וגם לא תהילה. זה הספר השני של הנינג מנקל שאני קורא. הראשון היה "הכלבים בריגה", שכתבתי עליו ביקורת והוא היה ממש, אבל ממש, נורא. ואיכשהו - למרות זאת, ולמרות שמנקל הוא קקה ואידיוט-שימושי והיה על ה"מרמרה" במשט הזכור לשמצה ההוא - החלטתי לתת לו צ'אנס. אם ביבי יכול להתקשר לארדואן ולבקש סליחה כמו נקניק, גם אני מוכן למחול על כבודי ולקרוא את מנקל. פשוט כי הוא לא איזה סופר סקנדינווי אנונימי שהפציע פתאום בתקופה הפוסט-לארסונית, וגם כי אחרי איזה עשרה רומנים וספרים רציניים, הגיע הזמן לאיזה מותחן, שישחרר קצת תאי מוח ויאפשר לי איזו מנוחה אינטלקטואלית קצרה ומתח זול וזמין. איך אמר אייל גולן? אי אפשר כל יום אנטריקוט, הבנאדם רוצה מדי פעם פרוסה עם שוקולד. איזה דפקט. אלא מה, מנקל הוא לא בדיוק סופר מהסוג הזה. וולאנדר, ה"הארי הולה" שלו, הוא אפילו יותר אנטי-גיבור מהולה. והספרים של מנקל הם לא ספרים כיפיים בכלל. הם לא קלים לקריאה, הם מלאים שמות ופרטים וביורוקרטיות, המון פרטים לא רלוונטיים (כן, אפילו יותר מיו נסבו, ואפילו יותר מלארסון, אולי) ויש בהם משהו יותר ריאליסטי, דווקא בגלל התכונה הזאת. הם יותר מזכירים את החיים - שלא תמיד נגמרים בקליימקס מפתיע, ויש בהם הרבה יותר רגעים שלא שווים כלום מכאלה ש"מניעים את העלילה קדימה". כך אנחנו זוכים לשמוע שוב ושוב על התכנונים של וולאנדר לקחת את המכונית לטסט, על זה שבתו של הפסיכולוג המשטרתי עשתה תאונת דרכים והוא נסע לסטוקהולם, (אבל אל דאגה, היה לה מזל, והיא רק סדקה את כף הרגל), את התמודדותו של אביו של וולאנדר עם תחילתו של אלצהיימר, ועוד ועוד דברים ופרטים, תיאורי מצבי רוח (תמיד מדוכאים, הרי אסון, קשים ופסימיים) וחוסר תוחלת כללי, שמוציאים את החשק לחיות, ממי שמשום מה עוד רצה לחיות מלכתחילה. למזלו של מנקל (שעדיין נשבעתי לא לקנות ספרים חדשים שלו, מקסימום יד שניה. שקל הוא לא יראה ממני), השליש האחרון של הספר מתחיל להתעורר, ואפילו מתחיל להצדיק את הגדרתו כספר מתח. חוסר השיגרתיות שבצורת הכתיבה דווקא פתאום כן מעניין, יחד עם זאת שוולאנדר לא רק שאינו עושה ניחושים ממש טובים לגבי זהות הרוצח כדרכם של בלשי משטרה נבונים במותחנים פסיכולוגיים רגילים, אלא ממש להיפך - הוא מגיע למסקנות שגויות לחלוטין רוב הזמן, מה שמצד אחד מאוד מתסכל את הקורא שיודע בדיוק מה צריך לעשות, אך מצד שני גם גורם לספר להיות יותר נאמן למציאות ולחקירות משטרתיות אמיתיות, שבהן עושים טעויות, יש חוסר מזל שהוא לא ממש צחוק הגורל אלא פשוט חוסר מזל, אנשים הולכים לשירותים וחוטפים קלקולי קיבה ונועלים את המכונית כשהם יוצאים ממנה והולכים לישון עם הבגדים ואחרי שהם אוכלים משהו בעמידה בפיצוציה של פרדריקסון בגוטסבורג, יוצאים להם גרעפסים של קבנוס והם מקללים את אימ-אימא של פרדריקסון. כלומר, הם אנשים אמיתיים. וזה המזל של מנקל. כי אחרת, לא הייתי נכנס לספרים שלו גם עם חליפת צלילה, בטח לא אחרי "הכלבים בריגה" המחריד. אז אולי, עוד איזה שנה שנתיים, כשייגמרו לי היו-נסבואים, ואני אמצא איזה משומש בעשרים שקל, ולא נראה אותו צועק "וויוה לה-פלסטין" על המרמרה שתיים, נעשה לו טובה. אולי. ****”

“דו"ח ספרותי בדיוני מישיבת הנהלה שנערכה במשרדי XXXXX XXX XXX XXXX ביום 10.3.2006 מתרגמת א': למי מחכים? חשב: למנכ"ל. מתרגמת א': אני מקווה שנסיים עד רבע לארבע, אני צריכה להוציא את הילדים מהמעון. מתרגמת ב': את יכולה לצאת אם את רוצה. מתרגמת א': (מתחת לאף) כדי שתגנבי לי את התרגום הבא... המנכ"ל נכנס בסערה, פושט את מעילו ומתיישב. המנכ"ל: מה אתה אומר אדוני הרואה חשבון? רו"ח: לא מי יודע מה בהשוואה לשנה שעברה. חשב: כבר באמצע השנה אמרתי לך... המנכ"ל: לא הוצאנו כותרים משובחים במיוחד בשנה שעברה. עורכת: על מה אתה מדבר, הסדרה הקלאסית, הסדרה של הסופרים הלאטיניים והרוקי מוריקמי... המנכ"ל: אני מדבר על רייטינג, גבירתי, לא על טעמך המשובח בתרגומים מרוסית. עורכת: גם אתה מתכוון למכור אותנו למולך הרייטינג? רו"ח: סביר להניח שרבי המכר הם אלה שמשלמים את המשכורת שלך. סגנית העורכת: אל תפגעו בבקשה בספרות היפה. מילא ספרי הדרכה ושטויות למשרתות... מתרגמת א': והספרים שמתרגמת ב' אוהבת... מנכ"ל: מה עם איזה מותחן סקנדינבי? עורכת: יש לי פה רשימה של מותחנים, אם אתה כל כך רוצה. רו"ח: על פי התפלגות ההכנסות שנעשתה בשנתיים האחרונות המותחנים הנורדיים הצילו את המאזן. מנכ"ל: מה יש לנו, עורכת? עורכת: יש אחד הנינג מנקל, פופולארי מאוד בשבדיה, העיתונים באנגלית נתנו לו ביקורת טובה. מנכ"ל: מתי הוא יצא לאור? עורכת: ב-1995. מנכ"ל: הוא עתיק במונחים של ספרי מתח! סגנית עורכת: לא מעודכן במונחים של פורנזיקה וניתוח אנליסטי. עורכת: הוא ספר מצוין, אל תקלקלי לי! הוא רומן מתח, לא מותחן נטול בשר. מתרגמת ב': אני מתרגמת אותו, הוא שבדי, קראתי דברים שלו ולפחות לא צריך לתרגם אותו מאנגלית. מתרגמת א': אני יוצאת. אני צריכה להוציא את הילדים. עורכת: מנקל הוא גם ליברל, הומניסט וחבר בארגוני שלום. מנכ"ל: א ברוך... בטח פרו פלסטיני. עורכת: מי אמור לדעת מזה? רו"ח: בסוף זה יהיה פלופ ולא יקנו אותו. עורכת: גם ז'וזה סאראמגו לא בדיוק מת עלינו. מנכ"ל: היא צודקת. הישראלים קונים כל מותחן נורדי ולא חשוב מי כתב אותו. סגנית עורכת: אני לא מתה על זה. סתם להוציא מותחן סקנדינבי מיושן מהמחסן? עורכת: כשתקבלי את המשרה שלי תחליטי את מי לתרגם. מנכ"ל: בעוד חודש נוסחת תרגום ראשונה על שולחני. מתרגמת ב': חודש? מנכ"ל: רציתי להגיד שלושה שבועות, אבל לא היה לי לב. מה שלא ידע הצוות הפיקטיבי שלעיל, שכמה שנים אחר כך, הנינג מנקל ישוט לו גדוש אידיאלים למכביר על סיפון המרמרה הזכורה לרע, וישקול בכלל אם להרשות לטיפשים הישראלים, הכובשים האכזריים, לקרוא את ספריו בעברית. ובכן, קראנו ולא נפלנו מהכיסא. אם יותר לי להגיד ללא כחל וסרק: ניסיתי, ממש ניסיתי למצוא את כל קטעי האווירה, הדימויים היפים, התיאורים הליריים, אבל הספר פשוט בינוני עד כאב. כמו שאמרה סגנית העורכת, במונחים של ספר מתח שאינו מבריק, ההתיישנות היא הרסנית כמו פרי בעל קליפה קמוטה. למה ממשיכים להוציא לאור במהדורות מחודשות את ספריה של אגתה כריסטי וספריו של ארתור קונן דוייל? מפני שהמוח המבריק אינו מתיישן לעולם. למרות שכמאה ועשרים שנה חלפו מאז הולדת דמותו של שרלוק הולמס ומעט פחות ממאה שנה מאז נכתבו ספריה של אגתה כריסטי, הם אקטואליים היום לא פחות מאשר היו בקונטקסט ההיסטורי שלהם. לטעמי, כמעט אף אחד מבלשינו הסקנדינביים, שזכו לעדנה בעולם המו"לות, לא ייכנס לפנתאון העולמי של ספרות המתח, ובעוד מאה שנה ירשמו כהערה היסטורית זניחה. הספר שנכתב ב-1995, לפני כ-18 שנה, חוטא לכל חוקי הז'אנר. הקרימינולוגיה המודרנית מבוססת על כמה ערוצים ופתרון תעלומה בלשית בעידן העכשווי משתמשת בכלים הבאים: ראשית, כמובן, כלי הפיענוח החשוב ביותר הוא שכלו של הבלש הממונה על החקירה, וכישוריו למזג את כל הנתונים ולחשוב מחוץ לקופסה. כי בניגוד לפשעים שמתרחשים במציאות, הפשעים הספרותיים או אלה המוצגים בסרטים וסדרות, אינם נפתרים על ידי התשובה הבנאלית ביותר. כל שוטר יודע, כי רוב הסיכויים שהנרצח מצא את מותו על ידי מישהו ממעגל הקרובים לו. בפשעים הספרותיים התשובה חייבת להיות מעניינת ומפתיעה יותר. כלי פיענוח חשוב שני הוא הפורנזיקה: ניתוח פלילי מדעי של הממצאים. העקבות, שהיו בזמנו של קונן דויל וכריסטי, כפתור של מעיל, כתם של דם ופיסת נייר, הפכו בימינו אנו לגרגר של חול, סיב מיקרוסקופי, די.אנ.איי וניתוח כימי של חומרים שנמצאים בזירה. לפורנזיקה מתווספים כמובן ניתוחים של אחרי המוות וקביעת כלי הנשק על פי הממצאים שעל גוף הקורבן. הניתוח האנליסטי הוא כלי חשוב נוסף בקרימינולוגיה של ימינו. המחשבים והצלבת מידע, פיצוח מאגרי מידע, מצלמות ותמונות לוויין. הפרופילים: בהשפעת האף.בי.איי שיצר את תחום מדעי ההתנהגות, החקירות של ימינו מתמקדות בניתוח הפרופיל של הרוצח, מידע פסיכולוגי שמנחה את המשטרה בפיצוח התעלומה. ויקטימולוגיה: מנגד, ניתוח אישיותו והתנהגותו של הקורבן הם דרך נוספת להבין את ההתרחשות הקרימינלית. גם בספרים שנכתבו בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, נעשה שימוש יעיל בכלים אלו במהלך הסיפורי. פאטרישיה קורנוול, לדוגמה, יצרה את הבוחנת הרפואית הראשית שלה, שהתבססה על פורנזיקה בפיענוח הפשע, ונעזרה בידי אחייניתה, מומחית מחשבים, ובידי ידידה, סוכן האף.בי.איי פרופיילר מומחה. בספר הזה, כל הכלים הללו מנוצלים במינוריות רבה וגם הפסיכיאטר המוזעק לעזרה תורם מעט מאוד. אבל אם היה הבלש קורט ולאנדר איזה בלש פיקח במיוחד, מילא, אלא שהתנהלות המשטרה דומה מדי להתנהלותה בחיים האמיתיים: עבודה סיזיפית, אפס הברקות, בלגן לא קטן, ומעט מאוד תהפוכות או מתח אמיתי. את זהותו של הרוצח אנחנו מגלים בשלב מוקדם למדי, לא בעצמנו, כמובן, אלא בעזרתו האדיבה של מנינג. ואם אנחנו מחכים לאיזה קרשצ'נדו אדיר שיפגיש את הבלש עם הרוצח באיזו סצינה מצמררת, גם היא נופחת את נפשה בקול ענות חלושה. בין לבין יש לנו ימי קיץ רבים, חופשות שמתבטלות, זיעה, משחקי כדורגל, והרבה מאוד שמות שבדיים. מנינג שייך לאסכולה שרוצה לעשות תעתיק של המציאות אל הספרות, אבל בינינו, זה לא ממש מעניין. את התעלומה שלנו אנחנו אוהבים מרוכזת, ממוקדת, מפוקסת, בעלת תפניות חדות, מהפכת בטן, ונטולת אלפיים שמות של שוטרים זוטרים וקצינים שבדיים. כולנו יודעים שתעלומה משטרתית היא עבודת צוות והרבה מאוד אנשים שותפים לחקירה ולפיענוח. בספרים שלנו די אם ינקוב הסופר בשמות ספורים. הסיפור הוא על נערה המציתה את עצמה בשדה ליפתית, כמה אנשים עשירים ומושחתים שנרצחו בגרזן וקורקפו. כפי שציינתי כבר, הרוצח ידוע משלב מוקדם מאוד, הסיבה לרצח מתבהרת בשלב מוקדם מאוד, הקשר בין הבחורה המבועתת שהציתה את עצמה לנרצחים, גם הוא מתבהר בשלב מוקדם מאוד, ואין לנו אלא להלין על קורט ולאנדר הבלש, שמטיל עלינו את משימת הקריאה לאורך ארבע מאות ושישים עמודים. הספר, כאמור, מיושן הרבה יותר מאשר ספר שנכתב ב-1995. מי ייתן לנו בלש בריטי מהוגן, מי יחזיר לנו בלש אמריקאי חד ושנון, אין לסופרי המתח הסקנדינביים כל ייחוד. אין להם קול ספרותי משלהם ואין בהם חידוש. הבלש הסקנדינבי המשובח היחיד הוא יו נסבו הגאוני. כל השאר בינוניים, שגרתיים, וגורמים געגוע עז לאדם דלגליש, קייט סקארפטה ולו ארצ'ר. הקלישאה ש"אי אפשר להניח את הספר מהיד" נכונה גם במקרה זה. ספרי מתח אי אפשר להניח מהיד, גרועים ככל שיהיו, כל מי שמתחיל חייב לסיים את הקריאה בלי קשר לרמתו של הספר. ועל חולשתנו זו בונים המו"לים ובעלי רשתות הספרים.”

“ספר מתח טוב. נכון שהוא עתיק קצת, אבל זה כמעט ולא פוגם באיכויותיו. למרות השמות הנורדיים הקשים לקריאה והגייה, הסיפור טוב ומותח, הדמויות מצוירות ביד בוטחת והעלילה זורמת בקלות לאורך כל 460 העמודים. נחימד ומומלץ לחובבי הסוגה.”

“אם הייתי דמות ספרותית- בלש או שוטר, (כמובן שלא הגיבור הרע סיפור) הייתי רוצה להיות באחד מספריו של הנינג מנקל. למה? כי הוא אמין מאוד, בניגוד לספרים אחרים. הגיבור אינו גיבור על/אינו מנותק מהמציאות, ועדיין אינו גיבור טרגי מסכן שכל עולמו חרב עליו, עטוף רחמים עצמיים, אכלו לי שתו לי ובא לי למות. הגיבור הוא בלש מוכשר, אך לא חף מטעויות. אדם טוב, עם לא מעט בעיות. בקיצור, אנושי.וכאדם שמחשיב אות עצמו אנושי יותר קל לי להזדהות עם גיבור אנושי. דרך אגב, בכול פעם שאני קורא את מנקל אני נזכר כמה הוא לא סובל אותנו, הישראלים. אבל הספר כל כך טוב שאני מצליח לשכוח את זה. עד שהוא נגמר.”