ביקורת ספרותית על המהפנט - יונה לינה #1 מאת לארס קֶפּלֶר
בזבוז של זמן

---

אז ככה:
היה רצח המוני (שלושה זה המון?)
זוג הורים ואחת משתי בנותיהם נרצחו.
הבן פצוע.
הבת השנייה נעדרת.
יש שוטר, יונה לינה.
יש פסיכיאטר, אריק מריה ברק.

יונה לינה הוא שוטר עלוב שבעלובים. דמיקולו שבדמיקולים. מביך זו לא מילה. מאפייניו העיקריים הם:
# הוא שוכח את הטלפון שלו באוטו או בבית.
# הוא משאיר את האקדח שלו במשרד.
# בסוף הוא תמיד אומר 'מה אמרתי!' (שזה סוג של 'אמרתי לך' בשוודית. אחת הבעיות שלו זה שהוא באמת רק מדבר ולא עושה. דפקט.)

הטמטומציה שלו, ולא רק שלו, חוגגת בספר הזה.
ולכן נשאלת השאלה על מה ולמה זכה יונה לינה השוטר לסדרת ספרים על שמו? רק לארס קפלר יודעים.
לארס קפלר הוא שם העט של אלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני. לא פלא שהם מסתתרים תחת שם עט. הבושה, הבושה. (לאלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני יש שלוש בנות: אלכסה, אלכסיס ואלכסנדריה. הם כמו הקרדשיאנס, רק בבלונד.)
בתמונה שלהם (תמונת יח"צ כמובן, לא סלפי ספונטני בטלפון) אלכסנדר נראה גבוה, חתיך וחייכן ויש לו תסרוקת של זמר בלהקת בנים גבוהים, חתיכים וחייכנים. אלכסנדרה נראית כמו הכלאה בין דרקולה לח"כ מיכל רוזין. אם יש משהו טוב בספר (ואין) - זה רק בזכותו. כל היתר, שזה רע מאוד וזה רוב הספר, זה בטוח בגלל גברת דרקולה. יש לה פרצוף של מרשעת, זאתי.


הדמויות בספר הזה הן שילוב מופלא של טמטום, אדישות, סתימוּת, עצלנות ובאופן כללי דפיקות חמורה בשכל. או בשלוש אותיות WTF

קחו את הפסיכיאטר. יש לו חדר, משרד בבית חולים, חלוק, מזרקים, חותמת ופנקס מרשמים, אבל פציינטים? נאדה. התרופות היחידות שהפסיכיאטר רושם הן לעצמו, והוא לוקח כדורים בכמויות שיספיקו למחלקה פסיכיאטרית שלמה, במינימום. וזה עדיין לא עוזר. לפחות לא למחלת הטמטמת שלו.

אשתו של הפסיכיאטר היא בעלת גלריה. זה רק נדמה לי, או שבשוודיה כל הגברים הם שוטרים וכל הנשים הן בעלות גלריה? וכל מי שהוא לא זה ולא זה, אז או שהוא פושע או שהוא אמן שמציג בגלריה או שהוא אמן שהיצירות שלו הן פשע. היא ממורמרת על משהו, היא אישה לא כל כך מאושרת. נו בטח, איך תהיה מאושרת אם הכניסו אותה לספר דפוק כזה.

גם אבא של בעלת הגלריה הוא שוטר. הוא שוטר בפנסיה אבל איכשהו יוצא שהוא פעיל יותר מכל השוטרים הפעילים. הוא טיפה יעיל יותר וטיפה פחות טיפש, אבל ממש בקטנה.


והנה כמה סצינות מתוקצרות:

יש שומר/ מנקה שגילה איזושהי גופה. אני כבר לא זוכרת של מי וזה גם לא מעניין אותי. שימותו כולם. תגליתו של השומר/מנקה מוזכרת לאורך משהו כמו שורה וחצי. הביוגרפיה שלו מתוארת לאורך עמוד או שניים. במה זה רלוונטי לעלילה או לחקירה אם הוא פליט מאיראן או מסתנן מעיראק או חייזר מתיז אל אמ אמ אמו?
חוץ מאשר להראות עד כמה שוודיה היא מכילה, איסלמופילית, רב תרבותית וכל הדרעק הפרוגרסיבי הזה, לא הבנתי בשביל מה היה נחוץ לגולל את מסכת חייו. הוא בסך הכל ניצב ולניצב אין סיפור חיים. הוא קישוט רקע חסר חשיבות עלילתית.

יש מישהו שנמצא בסכנת חיים מיידית. אתה שוטר ואתה לא מצליח לתפוס אותו בטלפון. אז מה אתה עושה? כלום. אתה פשוט עוזב את זה. כאילו, אין מכוניות? אין ניידות? אין שוטרים בשטח? אין מערכת קשר משטרתית? האם השוטרים השוודים מקובעים לרצפה בדבק אפוקסי ולא מסוגלים לנוע? האם בשוודיה יש נייחות משטרה ולא ניידות משטרה?
בחייאת רבאק, אם הוא בסכנה והוא לא עונה לטלפון, זה לא מדליק לך נורה אדומה?
הוא ראש קטן. ראש קטן וטיפש. את הקטן עוד אפשר איכשהו להסביר - אולי הוא התכווץ בגלל הקור הסקנדינבי. אבל לטיפשות אין הסבר. וגם לא מרפא.

מישהו מאיים עליך. הוא בדיוק נמלט מאיזשהו מקום שהוא לא היה אמור להימלט ממנו. עוד מחדל של המשטרה הדמיקולו. ממש באותו הזמן הבן שלך נעלם. נעדר. נחטף. וגם את זה שהוא לא סתם נעלם לקח לך זמן להבין. וגם אחרי שהבנת שהוא נחטף אתה עדיין לא מעלה על דעתך שיש קשר בין הדברים. אוי, הדפיקות.

משפחה נרצחת. אחות אחת נותרת בחיים. צריך למצוא אותה. אז לא שואלים שכנים, חברים, משפחה, מורים, בן זוג. אולי להם יש מושג איפה היא יכולה להיות. לא. שואלים רק את האח ששרד את מסע הרצח ומפרפר בין חיים למוות. ההיגיון הוא כזה: רק אם הוא יגלה להם מי הרוצח אפשר יהיה למצוא את אחותו. (אם היו שואלים אותי הייתי מגלה להם שהיא פשוט הבינה כמה שהספר הזה דפוק וברחה ממנו על ההתחלה.)

מישהו נמצא בתרדמת. זריקה אחת ו... הופ! חיש מהר הוא מתעורר מהתרדמת רק כדי לומר לשוטרים בדיוק את מה שהם רצו לשמוע, ולא שום דבר אחר.

מישהי חשה דקירה של מחט באמצע הלילה כשהיא לבד במיטה. טוב, היא חושבת לעצמה, אולי נדקרתי ממשהו. ממה בדיוק, יא סתומה? האם באישון הלילה מחטים וסיכות יוצאות החוצה מקופסת התפירה ופוצחות במחול המחטים והסיכות לצלילי Needles and pins של Smokie ואחת מהסיכות פשוט עשתה פירואט לא נכון, מעדה ונפלה בדיוק עלייך?


הם פשוט מטומטמים אחד אחד. זה לא ייאמן כמה שהספר הזה הזוי.
מישהו נחטף מביתו והמז"פ לא מגיע לסרוק את הבית. מישהו שנדקר 458 פעם עם ריאה קורסת וצינורות שיוצאים ונכנסים מגופו כמו מרכזיית טלפונים משנות ה-50, מצליח לא רק להישאר בחיים אלא לצאת למסע הרג של אנשים בריאים ושלמים.

ובפינתנו רק דברים טובים:
# מי שלא מכיר את המשפחתולוגיה העניפה של הפוקימונים (פוקימונים, כן, כן. פיקאצ'ו וכאלה) ייצא מפה מלומד.
# המתרגמת רות שפירא עשתה עבודה יפה בהתחשב במקור, ובהערות השוליים שלה תרמה כמה פריטי מידע על אורח החיים השוודי. יש להם שתי זגוגיות, יש נעלי חוץ ונעלי פנים. אם היא לא לקחה את זה מוויקיפדיה אולי כדאי להוסיף את זה לוויקיפדיה.

את הספר קראתי רק בגלל הביקורת המהומתית של הנסתרת על ספר אחר של אלכסנדר ואלכסנדרה אלכסנדרוני.
כה חבל שהספר עצמו לא היה נסתר.
ספר פח. פח ברמה של מכולת אשפה עירונית, לא פח קטן בבית.


והנה ציטוט מהביקורת של אפרתי שמתאר את תהליך הכתיבה של האלכסנדרונים.

אלכס ואלכסנדרה אנדוריל, בני זוג, שמידת התאמתם זה לזה כה אופטימלית, עד שהיא כוללת גם את שמם הפרטי, חברו יחד לכתוב את יצירת הלא-מופת הזאת תחת שם העט לארס קפלר.
"אלכס", קוראת אלכסנדרה כשהיא מנגבת את ידיה בסינרה, "בזמן שאני מסיימת לשטוף כלים תכתוב עוד איזה קטע משעמם!"
"בסדר, אלכסנדרה," עונה אלכס, וממזער מיד את האתר שבו גלש בלפטופ, "אחרי הקטע שלי תכתבי את איזה פרק נטול השראה בספר המופרך שלנו."
ואלכסנדרה, העונה גם לשם לארס קפלר, מדיחה כלים כפי שנהוג בארצות הגולה שופעות המים. היא טובלת את הצלחות בקערת מי סבון ואחר כך, בקערה של מים נקיים, שחדלים להיות נקיים אחרי הצלחת השניה. ואלכס, העונה גם לשם לארס קפלר, מנצל את הזמן כדי לחזור לאתר שלו.

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=77194

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על המהפנט - יונה לינה #1