לפני חצי שנה טיילתי בפטגוניה .גם בחלקיה הבלתי מיושבים. שם מתקיים יופי בראשיתי.שרשראות הרים גבוהים עטורי עצים שמשנים כל הזמן את גוונם הירוק ,השלג הלבן שנח על חלק מכיפות ההרים ,האגמים הגדולים שאין להם סוף וממיהם צלולים עד הקרקעית ,משחקים בצבעים שבין כחול, אפור לטורקיז .היערות צפופי העצים שאינם נגמרים במשך ימים.ומתיישבים בודדים הגרים בבקתות מעץ ומקושרים לעולם עם סירות דיג ומעבורות .
ירד גשם בלי סוף

נראה כאילו אצל הדרום אמריקאים לא משנה על מה אתה רוצה לכתוב, קודם תתחיל עם סיפור אהבה. אז אולי הרומן הזה הוא "נועז וחתרני" כפי שנכתב על הכריכה האחורית שלו (שאני מיד אשבח), בכל מקרה A man's gotta do what a man's gotta do כך שסיפור אהבה יש כאן.

זה סיפור של אנשים שקופים, הוא פועל בניין והיא עוזרת בית, משרתת בתשלום, שחיה ועובדת 24/7 אצל זוג מזדקן ועשיר בבואנוס איירס. די ברור שאין להם סיכוי, כי מהמק

לפני קצת יותר מחודש ביקרתי במוזיאון הלאומי לאמנות קָטָלָנִית בברצלונה. מוזיאון ענק ומעניין, אבל זה לא הנושא. באחד החדרים של הציורים המודרניים, היה ציור קטן עם מסגרת גדולה. המסגרת הייתה זהובה ומגולפת בהרבה עיטורים קטנים, כלומר מסגרת שמושכת את העין. כשהתקרבתי לראות את הציור עצמו, הוא היה די משעמם. ציור אפרורי וקצת מטושטש של שדה פתוח ביום סגרירי.

אז זה הספר.

הספר מחולק לשלושה חלקים.


אישה

"מבנה" הוא ספרו השני של סרחיו ביסיו שאני קורא. הראשון היה "שלושה חייזרים", ספר שמאוד לא אהבתי כנראה מהסיבה שמדע בדיוני ואני מעולם לא היינו חברים ולא התחברנו. למרות זאת, חשבתי שמגיע לביסיו צ'אנס נוסף.

ב"מבנה" שתי נובלות כאשר מבנה הוא שמה של הראשונה מבין השתיים ולטעמי גם המוצלחת יותר. אמנם אין כאן מדע בדיוני אך יש לביסיו נטייה לגלוש לסוריאליזם וזה כבר דבר שהרבה יותר קל לי לעכל (עד גבול מסוים) מאש

בית הוא מושג מרכזי בתרבות, בפסיכולוגיה וכתוצאה מכך גם בספרות. אינספור ספרים נכתבו בשפות ותרבויות שונות שמרכזם הבית וגם נקראו על שמו: בית הולנדי, בית הרוחות, בית קטן בערבה ועוד. בית הוא מקום פיזי ורגשי, משפחה וגם מולדת. באנגלית קוראים לארץ הולדתו של אדם homeland, ובכך מחברים בין הקרקע למושג הבית. אך מה קורה כאשר מי שחי בבית אינו בעל הבית, או אינו שייך לו באמת? התוצאה עלולה להיות מבעיתה.

ברומן הנו

הספר הזה מבוסס על סיפור אמיתי, ספר שכולו מלא רגש וסימפטיה לילידים של ארץ האש שנוצלו בכפייה ואכזריות רבה בידי האדם הלבן בתחילת המאה ה-19.
לסיפור ממדים אפיים המקיפים היסטוריה של 50 שנים וסיפור חוצה יבשות. זהו סיפורה ההיסטורי של האניה 'בייגל' שיצאה ב-1830 לגלות את האזור הדרומי ביותר של יבשת אמריקה- ארץ האש. הספינה כללה משלחת בריטית של חוקרים ואנשי דת. שנים אלו היו שיא הקולוניאליזם הבריטי והם עשו בכל

הסיפור נפתח באירוע לא כל כך שיגרתי. גבר שב לביתו ורואה אל מול עיניו את אם בנו יחידו נאנסת בצורה ברוטלית.
הוא עומד וצופה מהצד מבלי שיבחינו בו.
תחילה הפסיביות שלו נובעת מהזמן הדרוש לו על מנת לעכל את המתרחש, אך ככל שהזמן חולף, תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא לא עושה דבר.
אולי מלבד דבר אחד, צפייה.

הסצנה ממחישה היטב את פחדיו, רפיסותו, וחוסר יכולתו המשתקת מלפעול ויחד עם זאת קו מחשבתו, בהיר ורציונלי מ

ספר טוב והפתעה נעימה.
הספר הזה האיר לי והכיר לי את אחד המקומות היותר מפורסמים אבל פחות ידועים בעולם. ארץ האש כפי שהיא נראתה בעיני ילידיה ובעיני האימפריאליסטים האנגלים.
מעבר לתיאורי הנוף, יש כאן "כניסה יפה מאד לדמות" של התושב המקומי שנולד לתרבות ולמקום מול תפיסת העולם והתרבות של "המספר" שאמורה להיות מאוזנת אבל נוטה לצד האימפריאליסטי. המפגש בין התרבויות, שאולי אין מרחק גדול יותר מהמרחק בין שתיהן,

מסתבר שבשביל סיפור אהבה לא צריך דווקא גיבורים משכילים, לבושים היטב שקוראים זה באוזני זה שירה. ואולי הספר הזה אינו סיפור אהבה? זה סיפורו של חוסה מריה (המכונה "מריה") ובת זוגו רוסה. הוא פועל בניין קשה יום ועבר, היא משרתת עם לינה בבית ענק בו חיים - לא בכייף - זוג אנשי מעמד גבוה. מהר מאד "מריה" עובר להתנהגות אינסטינקטיבית - תוקפנית ורוצח בלי משים ובלי רגשות אשם כמה אנשים. כדי להימלט מהמשטרה המחפשת אות