ביקורת ספרותית על זעם מאת סרחיו ביסיו
ספר טוב

---

נראה כאילו אצל הדרום אמריקאים לא משנה על מה אתה רוצה לכתוב, קודם תתחיל עם סיפור אהבה. אז אולי הרומן הזה הוא "נועז וחתרני" כפי שנכתב על הכריכה האחורית שלו (שאני מיד אשבח), בכל מקרה A man's gotta do what a man's gotta do כך שסיפור אהבה יש כאן.

זה סיפור של אנשים שקופים, הוא פועל בניין והיא עוזרת בית, משרתת בתשלום, שחיה ועובדת 24/7 אצל זוג מזדקן ועשיר בבואנוס איירס. די ברור שאין להם סיכוי, כי מהמקום ביציע שהם יושבים בו, גם אם תתקדם שורה או שתיים, לא באמת תצליח לראות משהו מההצגה. ואפשר להתייחס לכך בכל מיני דרכים. אפשר לקבל הכל בהשלמה, לחיות עם מה שיש ולפעמים אפילו להנות מזה. היא כזאת. אפשר גם לזעום. אפשר לבטא את הזעם. אפשר לדמיין שאתה שולט במציאות החיים שלך ושתמיד יש ברירה, אפילו רק כי הקיום שלך כשלעצמו שווה משהו. הוא כזה.

גם אם הסיפור לא תמיד כזה, הסגנון ריאליסטי, מאפשר לראות את התמונות תוך כדי קריאה, רענן מאד, כאילו קורץ, וגם מאד ממוקד. היה לי קל ונעים להסחף לזה.

זה רומן על מעמדות חברתיים, על יחסי כוחות ועל שליטה, על מציאות ודמיון, אבל לפני הכל יש פה סיפור עם רעיון מצויין שכל גילוי שלו ייחשב לספוילר בלתי נסלח, ודאי מצד מי שמתכוון לקרוא את הספר. זה גם רעיון מוֹכֵר, כך שהוצאה שכל עניינה היה להגדיל את המכירות של הספרים שהיא מוציאה לאור כנראה היתה מספרת את זה על הכריכה האחורית. "סמטאות" מתייחסת לספרים שלה בכבוד, החל בכריכה עם הכנפיים והציור של נעמי מנדל, דרך התיאור על הצד האחורי, וכלה בדפים העבים והצהובים. שאפו.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על זעם