לא מזמן קראתי את ספרו של וסבולוד גרשין, סופר שלא שמעתי עליו לפני כן, בספר שלו "הפרח האדום" רוכזו 4 נובלות יפהפיות של גרשין. הספר הנוכחי כולל שתי נובלות נוספות מאת גרשין וזו הסיבה שניגשתי לקרוא אותו. ספר זה מכיל 16 סיפורים ונובלות ממיטב הסופרים הרוסים, נפגוש כאן את טורגנייב, דוסטוייבסקי, גרשין, צ'כוב, מקסים גורקי, קופרין וליאוניד אנדרייב. האמת שרוב הסיפורים טובים מאוד, אך במיוחד התרשמתי מהסיפורים "

האמת ניגשתי עם צפיות גבוהות לספר הזה (לא טוב לעשות את זה, זה יוצר ציפייה וכגודל הציפייה..). כמה מקומות מציינים שזה הרומן הטוב והבשל ביותר של ז'בוטינסקי.
הרומן נכתב בפריז באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, הסיפור מתרחש ברובו באודסה של העשור הראשון של המאה הקודמת.
המספר ששמו לא נחשף מספר את הסיפור בגוף ראשון וכנראה הסיפור הוא מעין אוטוביוגרפיה עם תוספות מדמיונו של ז'בוטינסקי.
הסיפור סובב סביב מש

פאשה גיבור הספר הוא מורה פשוט אשר יוצא לאסוף את אחיינו בן ה13 מהפנימייה בה הוא שוהה. הזמן הוא המתיחות צבאית בין אוקראינה לרוסיה אותה מתיחות שתוביל לבסוף למלחמת אוקראינה רוסיה בשנת 2022.
הספר מלא באימה ובמוות והמסע אליו יוצא פאשה רווי בסכנות והרס.
ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר כמה הרסנית היא המלחמה וכמה אבוד גיבור הספר בין אנשים אחרים אבודים כמוהו.
היה לי קשה לקרוא את הספר בידיעה שגם בישראל יש מלחמ

ואיפה תמצא אהבה אם לא באמצע הדרך כשהמשאית שלך נתקעת, ואתה מלא בוץ ומלוכלך כהוגן.
ולפתע מוצא את עצמך מול מגפיי נערה עם מטפחת אדומה לראשה ומתיקות אין סופית מציפה את ליבך
הדוהר בפראות בלי להבין למה..... הראשוניות הזו שבאהבה שמטריפה את החושים, המוח שלא מרפה
עד שישיג מנוח, והגוף שלא ידע מנוח עד שישיג מבוקשתו..

" רוח פרצה אל החלונות הפתוחים וביקשה לתלוש את המטפחת מראשה של אסל, סתרה את שערה., שת

מדיאה אינה אישה משכילה ואף אינה אשת העולם הגדול: היא עזבה את חצי האי קרים, בו נולדה, פעמיים בלבד, לשישה שבועות בסך הכול. אבל יש לה מעלות חשובות יותר: יש לה חכמת חיים עמוקה, כושר התבוננות, אופי חזק, ואהבת אדם. וכך היא הופכת לעוגן של משפחתה הגדולה ולמוקד עליה לרגל. אך ביתה באי קרים צר מלהכיל את כל בני המשפחה הרוצים לבקרה: "היות שהאחיינים היו כשלושים במספר, לוח זמני הביקורים הוכן עוד בחורף – יותר מעש

אחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כשהילדים שלי היו קטנים היא ביחס לספרים. עוד לפני שהם יכלו להבין מזה משהו כבר רכשתי לא מעט ספרי ילדים וברגע שהיה אפשר, ברור שמוקדם הרבה יותר ממה שהיה צריך, התחלתי להקריא להם. התמצאתי בספרים החדשים, זכרתי חלק מאלה שהיו לי, אבל מהר מאד גיליתי שספרים שאני מעריכה ואוהבת הם לא בהכרח אלה שמוצאים חן בעיניהם. היו כמה נקודות השקה, כמו פרדיננד או טוסברהינדי הגיבור ודני לא!, שהיה ס

סיפור קטן וקסום
בטעם של פעם.

אי שם בכפר - בית קטן - עז בחצר - מעבר הרים מושלג - חורף רוסי
עוד סיפור טוב שאייטמטוב כתב, נגיד, האח הקטן של "והיום איננו כלה" האלמותי
סיפורם של אליאס - נהג המשאית, הפרא הרגיש, שובה הלב שלא מוצא מנוחה
ושל אָסֶל - אשת החיל הקטנה במטפחת האדומה
עוד תמצאו שם חברים, קולגות, בני משפחה
מתומצת, ענייני - אין מילה מיותרת, אין מילים חסרו

חלקנו מנסים לחיות "כאילו אין מחר". נוגסים מהקיום חתיכות גדולות, בולעים את החוויות בלי ללעוס, גומעים את החיים כמשקה משכר.
אבל כמו בתום כל ארוחה דשנה ועתירת קלוריות מגיע החשבון. החיים בסופו של דבר לא מוותרים לאף אחד. ישנם כמובן כאלה שיזכו מהם להנחות סוף עונה ואילו אחרים יצטרכו לשלם מחיר מלא ועוד בריבית דריבית.

איליאס, גיבור הספר, הוא מבין אלה. הוא ג'יגיט( איש צעיר) קירגיזי בעל דם חם, מעט פרוע ו

לפני ימים אחדים עליתי על מרכבה בלויה וכבדת משקל. ציריה חורקים והיא מתנועעת בקושי רב. לצידי ישב נער רוסי קטן כשהוא בוכה ומסרב להנחם. בחלקה הפנימי של המרכבה ישבו דודו, אח אמו והכומר המקומי כריסטופור. לצדי הנער ישב העגלון, בחור צעיר כבן עשרים ותאב חיים שדירבן סוסיו האדמוניים בשוטו. המרכבה נעה במרחבים שונים: אט אט יצאנו מתחומי הבתים והכפרים ופקדנו אזורים ירוקי עד, אך הערבה הייתה הנוף הדומיננטי ביותר