“יֶגוֹרוּשְקָה הוא ילד בן תשע הנשלח ללמוד בגימנסיה לפי רצונה של אמו, ועושה את דרכו בכרכרה בליווי דודו הסוחר קוזמיצ'וב, האב כריסטופור והרכב דֶניסקָה. במהלך המסע בערבה הקורא יתוודע אליהם ואל טיפוסים מעניינים אחרים.
באחרית הדבר העשירה מאוד שכתב פרופ' דמיטרי סגל מצוין שהסיפור התפרסם ב-1888 בכתב העת סברני ווּסטניק ("מבשר הצפון") ונחשב לסיפור הרציני הראשון שכתב צ'כוב, כאשר לפני כן צ'כוב לא נחשב לסופר של ממש, אלא נתפש ככותב סיפורים קומיים וכעיתונאי מזדמן. סגל מדגיש את הייחודיות של צ'כוב, אשר כתב מתוך תפישה של אינדיבידואליזם וספרות למען ספרות, בניגוד לסופרים רוסים רבים שראו בעניין הקיבוצי את העיקר ולא באינדיבידואל.
ואכן, כמו בסיפוריו הקצרים, גם כאן מיטיב צ'כוב לתאר את האנשים השונים על אופיים המיוחד. כך, למשל, מתואר הדוד כאדם יבשושי המרוכז בעסקי המסחר שלו, ואשר אינו מגלה אמפתיה לקשיים של אחיינו בן התשע שנשלח לחיות הרחק ממשפחתו; האב כריסטופור, מתואר כאדם חביב ובעל סבלנות רבה יותר מהדוד; הרכב, דניסקה, מתואר כאדם שלא התבגר לגמרי, וישנם עוד טיפוסים רבים ומשונים, בעלי תכונות אופי, יכולת ואופני התנהגות שונים וייחודיים. ביניהם ישנם יהודים, שאף הם אינם עשויים מיקשה אחת. יכולתו של צ'כוב להתייחס לפרטים הקטנים בהתנהגותם של האנשים נותנת את הנפח והאותנטיות לסיפור, כגון: יגורושקה המנשק את ידי דודו ואת ידי האב כריסטופור, כפי שכנראה היה נהוג במשפחתו של צ'כוב שבראשה עמד אב דומיננטי; תיאור התנהגותו הכנועה המוגזמת של מויסיי מויסייץ' בעל הפונדק בפני אורחיו; תיאור האב כריסטופור המסמן צלב על פיו על מנת שלא יכנסו אליו שֵדִים, בהתאם לאמונתו.
היבט נפלא אחר אצל צ'כוב הם תיאורי הטבע, כאשר הערבה דרך עיניו של יגורושקה נראית לעיתים כחדגונית, ולעיתים כסוערת ומרתקת. יש כמה אפיזודות מוזרות, כגון כאשר יגורושקה חושב שהוא שומע את העשבים שרים: "...לאחר שהאזין בדריכות, דימה שזוהי שירת העשבים; הלענה, מתה למחצה, חדלונה כבר בא, ביקשה בלא מילים אך בכל תחינה ובכנות לשכנע אי־מי בשירתה שהיא חפה מאשָם, שהשמש צרבה בה לחינם...". יש עוד כמה מקרים מוזרים, אבל בדרך כלל התיאורים הגיוניים ונהדרים.
פרופ' סגל משלב הסברים מאירי עיניים אודות מנהגים, מידות, הבדלי מעמדות, גורלה של הערבה ועוד, תוך כדי הסיפור עצמו ובאחרית הדבר, ונראה שכמה מהסבריו ישארו איתי לאורך זמן, כגון: מהו מולוקאן, הסברים לכמה מנהגים רוסיים, קיומם של פסלים מעניינים בערבה וכמה נקודות בנוגע לרפורמה של 1861.
כמה דוגמאות:
- "שיפון שנקצר, עשבי פרא, חלבלוב, קנבוס בר - כל אלה, שהשחימו מן החום היוקד, לבשו גוון של חלודה וקמלו למחצה, שבו עתה לחיים, רחוצים בטַל ולטופים בשמש, כדי ללבלב מחדש. מעל הדרך חגו אוּריות בצווחה עליזה, סנאי קרקע קראו זה כנגד זה בעשב, אי־שם במרחק משמאל בכו קיוויוֹת. להקת קוראים שהכרכרה הבהלתם התעופפה וטסה לעבר הגבעות, לצליליל ה'טְרְרְרְ' הרך שלהם. חגבים, צרצרים ועַרצַבים לאטו בעשב את ניגונם החורקני והחדגוני."
- "לאחר שמויסיי מויסייץ' הכניס את האורחים לחדר, הוא הוסיף להתפתל, לספוק כפיים, לפרכס בגופו ולקרוא קריאות של שמחה - לפי הבנתו, היה עליו להכביר בכל המחוות האלה כדי להיראות אדיב וחביב לבלי די."
- כאשר האב כריסטופור שואל את סולומון, אחיו של מויסיי מויסייץ', מה מעשיו, עונה לו סולומון:
"אתה עצמך רואה: אני שָרָת. אני שרתו של אחי, אחי הוא שרתם של עוברי האורח, עוברי האורח הם שרתיו של ורלאמוב, ואילו היו לי עשרה מיליונים, ורלאמוב היה שרת אצלי."
הספר מיועד לאוהבי תיאורי האדם והטבע.”
