הנה אני שוב עומד לפני התמונה הלא גדולה הזאת, במסגרת הפשוטה. מחר השכם בבוקר עלי לנסוע אל הכפר, ואני מתבונן בתמונה ומתעמק בה שעה ארוכה, כאילו היא יכולה לתת לי את ברכת הדרך. מעולם עוד לא הצגתי תמונה זו בתערוכה. יתר על כן, כשבאים אלי קרובים מן הכפר, אני משתדל להרחיק אותה מעיניהם. אין בה שום דבר מביש, אבל היא רחוקה מלהיות מופת של אמנות. היא פשוטה, כפשטותה של כברת הארץ המצוירת בה.
בעומק התמונה - פַּאֲתיהם של שמי סתיו דהויים. הרוח נושבת בעננים הקטנים המנומרים, החופזים מעל לרכס הרים רחוק. בקדמת התמונה — ערבה שחומה–אדמדמה, מצמחת לענה. ודרך שחורה, עפרהּ עדיין לא יבש אחרי הגשמים שירדו לא מכבר. שיחי מַלעָניאֵל מצטופפים ליד שוליה, ענפיהם יבשים ושבורים. לאורך הנתיב הבוצי המשובש נראים עקבותיהם של שני עוברי–אורח. ככל שגדל המרחק, כן נחלשות טביעותיהם, ונדמה שעוברי–האורח עצמם, די שיעשו עוד צעד או שניים, וייעלמו מחוץ למסגרת. אחד מהם... אבל בעצם, אני מקדים קצת את המאוחר.
הדבר היה בראשית נעורַי. המלחמה נכנסה לשנתה השלישית. בחזיתות הרחוקות, אי–שם בעיבורי קוּרסק או אוֹריאוֹל, נלחמו האבות שלנו ואחינו, ואנחנו, שהיינו אז נערים מתבגרים כבני חמש–עשרה, עבדנו בקולחוז. עמל איכרים יומיומי וקשה הועמס על כתפינו הרכות. בוערים במיוחד היו ימי הקציר. שבועות תמימים נעדרנו מהבית, יומם ולילה עבדנו בשדות, על הגורן או בדרך אל תחנת הרכבת, לשם הבאנו את התבואה.
באחד מאותם ימי קיץ יוקדים, כשנדמה היה שהמַגָלים כבר התלהטו כאֵש ממלאכת הקציר, נהגתי בעגלה ריקה מתחנת הרכבת והחלטתי לסטות מהדרך ולקפוץ הביתה.
ממש ליד מי הנחל הרדודים, על הגבעה, במקום שבו מסתיים הרחוב, שוכנות שתי חצרות, מוקפות חומה מוצקה של לבֵנים עשויות טיט וגללים מעורבים בתבן. סביב האחוזה מיתַמרים עצי הצפצפה. אלה הם הבתים שלנו. שתי המשפחות שלנו דרות בשכנות משכבר הימים. אני עצמי מ"הבית הגדול". יש לי שני אחים, שניהם גדולים ממני, שניהם רווקים, שניהם הלכו לחזית וכבר מזמן לא שמענו מהם דבר.
אבי, נגר זקן, היה מתפלל עם שחר והולך אל החצר המשותפת, לנגרייה. רק מאוחר בערב היה חוזר משם. אמי ואחותי הקטנה היו נשארות בבית.
יושבי הבית השכן, או כפי שהוא מכונה בכפר, "הבית הקטן", קשורים עמנו בקשרי משפחה. יש הגורסים שאבות–סבינו, ויש האומרים סבי–סבינו, היו אחים מבטן ומלידה, אבל אני מדגיש את הקִרבה בינינו מפני שחיינו כמשפחה אחת. כך היה נהוג אצלנו עוד מימי הנוודוּת, כשסבינו נטו יחד מחנות–ארעי, קיבצו ורעו ביחד את הצאן. גם אנחנו שמרנו על המסורת הזאת. כשהקולקטיביזציה הגיעה אל הכפר, אבותינו בנו את בתיהם זה ליד זה. ובכלל, לא רק אנחנו, אלא כל יושבי רחוב אַראלסקאיה, הנמתח לכל אורך הכפר שבין שני הנהרות, הם בני שבטנו, כולנו נצרים לגזע אחד.
זמן קצר לאחר הקולקטיביזציה מת בעליו של "הבית הקטן". אשתו נשארה מטופלת בשני בנים רכים. לפי מנהג ישן של האַדאַת השבטי, שבאותם ימים עוד הקפידו בכפר לציית לו, אסור להניח לאלמנה, אֵם לבנים, לעזוב את בית בעלה המנוח, ובני השבט שלנו השיאו אותה לאבי. זו היתה חובתו כלפי רוחות אבותיו: הרי היה שאֵר בשרו הקרוב ביותר של המנוח.
כך באה לעולם משפחתנו השנייה. "הבית הקטן" נחשב למשק נפרד לכל דבר, עם אחוזה וצאן ובקר משלו; אך למעשה חיינו בצוותא. גם "הבית הקטן" שלח שני בנים לצבא. הבכור, סאדיק, התגייס זמן קצר אחרי שנשא לו אישה. משניהם קיבלנו מכתבים, אמנם עם הפסקות ארוכות בין מכתב למכתב.
ב"בית הקטן" נשארה האֵם, שכיניתי אותה קיצִ`י אַפָּא — אמי הצעירה, וכלתה, אשתו של סאדיק. שתיהן עבדו בקולחוז מבוקר עד ערב. אמי הצעירה, אישה רכה, טובת–לב ונוחה לבריות, כלל לא נפלה בכושר עבודתה מן הצעירים, בין שהיה מדובר בחפירת תעלות ובין בהשקיה — בקיצור, היא ידעה לאחוז במעדר. הגורל כמו ביקש לגמול לה, ושלח לה כלה עמלנית. כמוה כאמי היתה ג`מילה זריזה ובלתי–נלאית, ורק אופייה שונֶה במקצת.
אהבתי את ג`מילה אהבת נפש, וגם היא אהבה אותי. היתה בינינו ידידות גדולה, אבל לא העזנו לקרוא זה לזה בשם. אילו היינו ממשפחות שונות, הייתי כמובן קורא לה ג`מילה. אבל אני קראתי לה גֶ`נֶה, כפי שנהוג לכנות את אשת האח הבכור, והיא קראה לי קיצ`ינֶה בַּלָה, ילד קטן, אף–על–פי שבכלל לא הייתי קטן ורק שנים מעטות הפרידו בינינו. אבל זה מנהג הכפר שלנו מאז ומעולם: הכלות מכנות את גיסיהן הצעירים קיצ`ינֶה בַּלָה או קַייני שלי.
אמי קיבלה עליה את הטיפול במשקי–הבית של שתי החצרות. אחותי הקטנה, ילדונת מצחיקה עם חוטים בצמות, עזרה לה. לעולם לא אשכח באיזו חריצות עבדה בימים הקשים ההם. היא זו שרעתה את הטלאים ואת העגלים של שתי החצרות מעבר לגינות הירק, היא זו שליקטה גללים וזרדים, כדי שתמיד יהיה במה להסיק את התנורים בבית. אחותי הקטנה בעלת האַפּון הסולד היא שהפיגה את בדידותה של אמי והסיחה את דעתה מהמחשבות הקודרות על הבנים הנעדרים.
את השלום והרווחה ששררו בבית חבה משפחתנו המורחבת לאמי. היא היתה המושלת בכיפה בשתי החצרות, המופקדת על הקן המשפחתי. צעירה מאוד היתה כשנתקבלה אל חיק משפחתם של סבינו הנוודים, ואחר–כך נצרה וקידשה את זכרם, וניהלה את ענייני המשפחות לפי כל כללי ההגינות והצדק. בכפר כיבדו את דעתה וראו בה את בעלת–הבית הנכבדה, המצפונית והמנוסה מכולן. אמי חלשה על כל ענייני הבית. לאמִתו של דבר, תושבי הכפר לא הכירו באבי כראש המשפחה. לא פעם הזדמן לי לשמוע את האנשים אומרים בעניין זה או אחר: "אֶ–אֶה, מוטב שלא תלך אל הָאוּסטַקָה" — זה היה כינוי הכבוד שנתנו אצלנו לאומנים ולבעלי–המלאכה — "הגרזן שלו הוא כל עולמו. האֵם היא שמחליטה אצלם בכל דבר ועניין — לך אליה, זה יותר בטוח..."
יש לציין שלמרות גילי הצעיר הרביתי להתערב בענייני משק–הבית. הדבר התאפשר רק מפני שאחַי הגדולים היו בחזית. משום כך כינו אותי, לרוב בלצון אך לעתים גם ברצינות, דג`יגיט של שתי משפחות, המגן והמפרנס. אני התגאיתי בזה, ותחושת האחריות לא עזבה אותי. מה גם שאמי עודדה את עצמאותי. רצונה היה שאהיה זריז ובעל תושייה ואדע לכלכל בתבונה את ענייני הבית, ולא אגדל להיות כמו אבי, שרק מקציע ומנסר בשתיקה כל הימים.
ובכן, עצרתי את העגלה ליד הבית, בצל הערבה, ורופפתי את רצועות הסמלונים, וכשפניתי אל עבר השער, ראיתי בחצר את הבּריגדיר שלנו, אוֹרוֹזמַט. כדרכו היה רכוב על סוס, הקב שלו קשור לאוכף. אמי עמדה לצדו. הם התווכחו על עניין כלשהו. כשקרבתי לשם, שמעתי את קולה של אמי:
"בשום פנים ואופן לא! איפה יראת האלוהים שלך, איפה נשמע שאישה תוביל שקים בעגלה? לא, חביבי, עזוב את כלתי במנוחה, שתמשיך לעבוד כמו קודם. גם ככה אני לא זוכה לראות את אור היום, תנסה אתה לנהל שתי חצרות! לפחות, תודה לאל, בתי גדלה קצת בינתיים... כבר שבוע שאין לי זמן אפילו ליישר את הגב, המותניים כואבים לי כאילו רקעתי לֶבֶד, והתירס קמל ומשתוחח — מחכה למים!" אמרה ברִתחה, תוחבת שוב ושוב את קצה הטורבן לתוך צווארון שמלתה. ככה היתה עושה תמיד בשעת כעס.
"איזה מין בן–אדם את!" אמר אוֹרוֹזמַט בייאוש, מתנודד באוכפו. "אילו היתה לי רגל במקום הגדם הזה, את חושבת שהייתי מבקש ממך בכלל? מוטב היה אילו יכולתי להשליך בעצמי את השקים על העגלה ולהאיץ בסוסים, כמו פעם! זו לא עבודה לנשים, אני יודע, אבל מאיפה ניקח אותם, את הגברים, אה? לכן החלטנו לפנות אל נשות החיילים. את אוסרת על הכלה שלך, והממונים מתנפלים עלינו בחרפות וגידופים נוראים... החיילים זקוקים ללחם, ואנחנו לא עומדים בלוח–הזמנים. איך אפשר ככה?"
ניגשתי אליהם, גורר את השוט על הארץ, וכשהבריגדיר הבחין בי קפצה עליו שמחה גדולה — נראה שצץ איזה רעיון במוחו.
"טוב, אם את כל–כך חוששת לכלתך, הנה בא הקַייני שלה," הורה עלי בשמחה, "הוא לא ירשה לאף אחד להתקרב אליה. שלא יהיה לך ספק! סֶאִיט הוא בחור לעניין. הנערים האלה זנים ומפרנסים אותנו, הם הצלתנו היחידה."
אמי לא הניחה לבריגדיר לסיים את דבריו.
"אוי, איך שאתה נראה, נווד שלי!" פצחה בקינה. "תראו את הראש הפרוע, את השיער הארוך... ואבא שלנו, גם הוא כל הכבוד לו, לא מוצא זמן לגלח לבן שלו את הראש..."
"נו טוב, שהבן יתפנק וינוח היום אצל הזקנים שלו," הזדרז אורוזמט להצטרף לנעימתה של אמי. "סֶאִיט, תישאר היום בבית, תאכיל לשובע את הסוסים, ומחר השכם בבוקר ניתן עגלה גם לג`מילה: תעבדו יחד. ושים לב: אתה תהיה אחראי לשלומה! ואת אל תדאגי, בַּייבִּיצֶ`ה. סֶאיט לא ייתן לאף אחד לפגוע בה. ואם כבר אז כבר: אשלח אִתם גם את דַנִיַאר. הרי את מכירה אותו: בחור שקט, לא ייגע לרעה באיש... נו, זה שחזר לא מזמן מהחזית. שלושתם יביאו את התבואה לרכבת. מי יעז אז לגעת בכלתך? נכון או לא, סֶאיט? מה דעתך? הנה, רצינו להטיל על ג`מילה את תפקיד העגלון, אבל אמא שלך לא מסכימה, נסה אתה לשכנע אותה."
השבחים של הבריגדיר, וגם עצם הדבר שהוא מתייעץ אִתי כמו עם מבוגר, החמיאו לי. ומה גם שמיד תיארתי לי כמה טוב יהיה לנסוע לתחנה עם ג`מילה. לכן לבשתי ארשת רצינית ואמרתי
לאמי:
"מה כבר יקרה לה, או שאת חוששת שיטרפו אותה זאבים?"
וכיאה לפָרָש מושבע, סיננתי מבין שיני יריקה עניינית והתחלתי לגרור אחרי את השוט, מנענע את כתפַי במתינות.
"ראיתם אותו?" התפלאה אמי ואפילו שָׂמחה, כמדומה, אבל מיד הרימה עלי את קולה בכעס: "אתה עוד תשמע ממני על זאבים! מנין לך לדעת, חכם מחוכם שכמותך!"
"ומי יֵדע אם לא הוא, הרי הוא דג`יגיט אחד לשתי משפחות, אתם יכולים להתגאות בו!" יצא אורוזמט להגנתי והציץ באמי בחשש: שלא תחזור להתעקש.
אך אמי לא התווכחה אתו, ורק קומתה כמו שׁחה באחת. באנחה כבדה אמרה:
"גם כן דג`יגיט, הוא ילד עדיין, וכבר נשאב כולו לעבודה, עושה לילות כימים... והדג`יגיטים שלנו, משׂושׂ חיינו, אלוהים יודע היכן הם! התרוקנו החצרות שלנו, כמו מחנה נוודים נטוש..."
כבר התרחקתי מהם ולא שמעתי מה עוד אמרה אמי. אגב הליכה הצלפתי בשוט על פינת הבית עד שניתז אבק, ואף בלי להשיב על חיוכה של אחותי, שֶׁלָשה גללים להסקה בחצר בטפיחות כפותיה הקטנות, נכנסתי ברוב חשיבות אל מתחת לסככה. שם השתופפתי, וכך, בכריעה, רחצתי לאט את ידַי, שופך עליהן מים מקנקן. אחר–כך נכנסתי לחדר ושתיתי ספל חלב חמוץ. את הספל השני הנחתי על אדן החלון והתחלתי לפורר לתוכו לחם.
אמי ואורוזמט הוסיפו לעמוד בחצר. אך הם לא התווכחו עוד, אלא ניהלו ביניהם שיחה שלֵווה, חרישית. מן הסתם דיברו על האחים שלי. אמי ניגבה שוב ושוב את עיניה הנפוחות בשרוול שמלתה והנהנה מהורהרת בראשה לשמע דבריו של אורוזמט, שמן הסתם ניסה לנחם אותה. בעיניים מעורפלות הביטה הרחק–הרחק, מעל לאמירי העצים, כמקווה לראות שם את בניה.
נכנעת לעצבונה, הסכימה אמי כמדומה להצעתו של הבריגדיר, והוא שמח על שהשיג את שלו, הצליף בסוסו בפרגול ויצא מן החצר ברכיבה מהירה.
מובן שלא אמי ולא אני לא העלנו אז בדעתנו מה יהיה סופו של המעשה הזה.
לא היה לי צל של ספק שג`מילה תדע לנהוג בעגלה רתומה לשני סוסים. סוסים לא היו זרים לה, הרי ג`מילה היא בתו של רועה סוסים מהכפר ההררי בַּקַאִיל. סאדיק שלנו היה גם הוא רועה סוסים. מספרים שפעם באביב, במירוצי הסוסים, לא הצליח להדביק את ג`מילה. מי יודע אם אמת הדבר, אבל סיפרו שאחרי אותו מעשה חטף אותה סאדיק, שגאוותו נפגעה. אמנם, היו גם מי שטענו שהם התחתנו מאהבה. כך או כך, חייהם המשותפים לא נמשכו אלא ארבעה חודשים. אחר–כך פרצה המלחמה, וסאדיק גויס לצבא.
איני יודע במה להסביר את הדבר, אולי בכך שמילדותה רעתה ג`מילה את עדרי הסוסים יחד עם אביה — יחידה היתה לו, בת ובן כאחד — אך באופייה הסתמנו אי–אלה תכונות גבריות, איזו בוטוּת, ולפעמים אפילו גסות. גם את עבודתה עשתה ג`מילה בנמרצוּת ובלי להרפוֹת, כגבר. עם השכנות ידעה להסתדר, אך אם התגרתה בה מישהי ללא סיבה, היתה משיבה לה מנה אחת אפיים, ואירע גם שמשכה נקבה זו או אחרת בשערה.
לא אחת באו השכנים להתלונן:
"איזה מין כלה יש לכם? רק תמול שלשום באה לכאן, וכבר היא מצליפה בלשונה על כולם! אין לה לא כבוד ולא בושה!"
"וטוב שכך!" היתה אמי משיבה. "הכלה שלנו אוהבת לומר את האמת בפרצוף. מוטב כך, מלעשות דברים בגנבה ולחרוץ לשון מאחורי הגב. הכלות שלכן מעמידות פני מים שקטים, אבל אלה לא מים שקטים אלא ביצים סרוחות: מבחוץ נקי וחלקלק, ומבפנים — רק לסתום את האף."
אבי ואמי הצעירה מעולם לא החמירו עם ג`מילה ולא דקדקו אִתה כיאה לְחָם ולחמות. הם גילו טוּב–לב כלפיה, אהבו אותה וייחלו רק לדבר אחד: שתהיה נאמנה לאלוהים ולבעלה.
הבנתי ללבם. ג`מילה, הכלה היחידה לשתי החצרות, היתה נחמתם — הלוא הם שלחו ארבעה בנים לצבא — ולכן כה יָקְרָה להם. אך ללבה של אמי לא הבנתי. אישה כמותה לא תאהב אדם ללא סיבה. אמי היתה קשוחה ושתלטנית מטבעה. היא חיתה לפי כללים משלה, ומעולם לא שינתה ממנהגיה. מדי שנה, עם בוא האביב, העמידה בחצר את אוהל–הנוודים שלנו, שאבי התקינו עוד בימי עלומיו, ומילאה אותו עשן שהפיץ ניחוח של עַרעָר. גם אותנו חינכה לחריצות בלתי–מתפשרת ולכיבוד המבוגרים. היא תבעה מכל בני המשפחה להישמע לה ללא עוררין.
ואילו ג`מילה, למן הימים הראשונים לבואה אלינו, לא נהגה כראוי לכלה. אמנם היא כיבדה את המבוגרים וצייתה להם, אבל מעולם לא הרכינה ראש בפניהם. עם זאת, גם לא לִחששה דברי ארס בהסבת הראש הצִדה, כנשים צעירות אחרות. תמיד אמרה את אשר על לבה, ולא חששה להביע את דעתה ואת מחשבותיה. אמי תמכה בה והסכימה אִתה לעתים קרובות, אך תמיד שמרה לעצמה את זכות המילה האחרונה.
דומני שאמי ראתה בג`מילה, ביושר הלבב שלה ובהגינותה, אדם שווה לה במעלתו, וקיוותה בחשאי שביום מן הימים היא תתפוס את מקומה ותהיה לבעלת–בית תקיפה כמותה, לבַּייבִּיצֶ`ה, המופקדת על הקן המשפחתי.
"תודי לאללה, בתי," הרביצה אמי בג`מילה את תורתה, "באת אל בית שעומד איתן והברכה שורה עליו. אשרייך שזכית. אושרן של נשים הוא ללדת ילדים, ושבבית לא יחסר דבר. ובידייך, תודה לאל, יישאר כל מה שאנחנו, הזקנים, צברנו בחיינו, הרי לא ניקח את זה אִתנו לקבר. אלא שהאושר נופל בחלקו של מי ששומר על כבודו ועל מצפונו. זכרי זאת, והקפידי לשמור על עצמך!"
ובכל–זאת, משהו בג`מילה הביך את החותנים שלה: עליצות גלויה מדי היתה בה, כשל ילדה קטנה. לעתים היתה פורצת בצחוק ללא סיבה נראית לעין, צחוק רם ועליז מאוד. ובשובה מן העבודה לא היתה פוסעת אל החצר אלא פורצת לתוכה בריצה, מדלגת מעל לתעלת ההשקיה. ובלי שום סיבה היתה מתחילה פתאום לנשק ולחבק פעם את חמותה האחת, ופעם את חמותה האחרת.
ג`מילה אהבה גם לשיר: תמיד פיזמה משהו בינה לבינה, בלי לתת דעתה על הסובבים. מובן שכל הדברים האלה לא עלו בקנה אחד עם המושגים המקובלים בכפר על התנהגותן של כלות, אך שתי החמיות התנחמו במחשבה שבבוא העת תמתֵן ג`מילה את דרכיה: הלוא כולן כאלה בצעירותן, כביכול. ואילו בעינַי היתה ג`מילה הטובה בנשים. תמיד היה לנו שמח ביחד, יכולנו לצחוק בקול בלי שום סיבה ולרדוף זה אחרי זה בחצר.
יפת מראה היתה ג`מילה. תמירה, זקופת קומה, שערה הישר הקשה קלוע לשתי צמות הדוקות וכבדות. באצבעות זריזות ידעה לקשור את מטפחתה הלבנה כך, שתופשל על המצח קצת באלכסון. זה הלם אותה מאוד והבליט יפה את עור פניה השחום, החלק. כשג`מילה צחקה, היו עיניה השחורות–כחלחלות, דמויות השקד, ניצתות במשובת נעורים, וכשהיתה מתחילה לשיר פתאום את שירי הכפר המפולפלים, התלקחו עיניה היפות באש שלא הלמה עלמות צעירות.
תכופות הבחנתי שהדג`יגיטים, ובייחוד הלוחמים ששבו הביתה, לא גורעים ממנה את מבטם. גם ג`מילה עצמה אהבה להשתובב ולהתבדח, אך יש לומר שסטרה על ידיהם של אלה שהרחיקו לכת. ובכל–זאת, זה תמיד צרם לי. קינאתי לה כדרך שאחים צעירים מקנאים לאחיותיהם, ואם ראיתי צעירים בקרבתה השתדלתי להפריע להם ככל יכולתי. הייתי מנפח את חזי ומביט בהם בזעם, כמבקש לומר: "די לכם לקרקר ולגעגע, היא אשתו של אחי, ושלא תחשבו שאין מי שיגן עליה."
ברגעים כאלה הייתי מתערב בשיחה בחציפות מכוונת, אומר דברים לעניין ושלא לעניין ומנסה
לשים ללעג את מחזריה, וכשהדבר לא עלה בידי, הייתי
מאבד שליטה ומתחיל לנשוף בחוזקה, כשור נגח.
הבחורים געו בצחוק:
"אוי, רק תסתכלו עליו! היא בטח הגֶ`נֶה שלו! זה ממש משעשע, ואנחנו בכלל לא ידענו!"
עצרתי ברוחי, אבל חשתי כיצד אוזנַי מתלהטות בארגמן בוגדני, ודמעות של עלבון עלו בעינַי. ג`מילה, הגֶ`נֶה שלי, הבינה אותי. כובשת בקושי את צחוקה המתפרץ, לבשה פנים מרצינות.

הנה אני שוב עומד לפני התמונה הלא גדולה הזאת, במסגרת הפשוטה. מחר השכם בבוקר עלי לנסוע אל הכפר, ואני מתבונן בתמונה ומתעמק בה שעה ארוכה, כאילו היא יכולה לתת לי את ברכת הדרך. מעולם עוד לא הצגתי תמונה זו בתערוכה. יתר על כן, כשבאים אלי קרובים מן הכפר, אני משתדל להרחיק אותה מעיניהם. אין בה שום דבר מביש, אבל היא רחוקה מלהיות מופת של אמנות. היא פשוטה, כפשטותה של כברת הארץ המצוירת בה.
בעומק התמונה - פַּאֲתיהם של שמי סתיו דהויים. הרוח נושבת בעננים הקטנים המנומרים, החופזים מעל לרכס הרים רחוק. בקדמת התמונה — ערבה שחומה–אדמדמה, מצמחת לענה. ודרך שחורה, עפרהּ עדיין לא יבש אחרי הגשמים שירדו לא מכבר. שיחי מַלעָניאֵל מצטופפים ליד שוליה, ענפיהם יבשים ושבורים. לאורך הנתיב הבוצי המשובש נראים עקבותיהם של שני עוברי–אורח. ככל שגדל המרחק, כן נחלשות טביעותיהם, ונדמה שעוברי–האורח עצמם, די שיעשו עוד צעד או שניים, וייעלמו מחוץ למסגרת. אחד מהם... אבל בעצם, אני מקדים קצת את המאוחר.
הדבר היה בראשית נעורַי. המלחמה נכנסה לשנתה השלישית. בחזיתות הרחוקות, אי–שם בעיבורי קוּרסק או אוֹריאוֹל, נלחמו האבות שלנו ואחינו, ואנחנו, שהיינו אז נערים מתבגרים כבני חמש–עשרה, עבדנו בקולחוז. עמל איכרים יומיומי וקשה הועמס על כתפינו הרכות. בוערים במיוחד היו ימי הקציר. שבועות תמימים נעדרנו מהבית, יומם ולילה עבדנו בשדות, על הגורן או בדרך אל תחנת הרכבת, לשם הבאנו את התבואה.
באחד מאותם ימי קיץ יוקדים, כשנדמה היה שהמַגָלים כבר התלהטו כאֵש ממלאכת הקציר, נהגתי בעגלה ריקה מתחנת הרכבת והחלטתי לסטות מהדרך ולקפוץ הביתה.
ממש ליד מי הנחל הרדודים, על הגבעה, במקום שבו מסתיים הרחוב, שוכנות שתי חצרות, מוקפות חומה מוצקה של לבֵנים עשויות טיט וגללים מעורבים בתבן. סביב האחוזה מיתַמרים עצי הצפצפה. אלה הם הבתים שלנו. שתי המשפחות שלנו דרות בשכנות משכבר הימים. אני עצמי מ"הבית הגדול". יש לי שני אחים, שניהם גדולים ממני, שניהם רווקים, שניהם הלכו לחזית וכבר מזמן לא שמענו מהם דבר.
אבי, נגר זקן, היה מתפלל עם שחר והולך אל החצר המשותפת, לנגרייה. רק מאוחר בערב היה חוזר משם. אמי ואחותי הקטנה היו נשארות בבית.
יושבי הבית השכן, או כפי שהוא מכונה בכפר, "הבית הקטן", קשורים עמנו בקשרי משפחה. יש הגורסים שאבות–סבינו, ויש האומרים סבי–סבינו, היו אחים מבטן ומלידה, אבל אני מדגיש את הקִרבה בינינו מפני שחיינו כמשפחה אחת. כך היה נהוג אצלנו עוד מימי הנוודוּת, כשסבינו נטו יחד מחנות–ארעי, קיבצו ורעו ביחד את הצאן. גם אנחנו שמרנו על המסורת הזאת. כשהקולקטיביזציה הגיעה אל הכפר, אבותינו בנו את בתיהם זה ליד זה. ובכלל, לא רק אנחנו, אלא כל יושבי רחוב אַראלסקאיה, הנמתח לכל אורך הכפר שבין שני הנהרות, הם בני שבטנו, כולנו נצרים לגזע אחד.
זמן קצר לאחר הקולקטיביזציה מת בעליו של "הבית הקטן". אשתו נשארה מטופלת בשני בנים רכים. לפי מנהג ישן של האַדאַת השבטי, שבאותם ימים עוד הקפידו בכפר לציית לו, אסור להניח לאלמנה, אֵם לבנים, לעזוב את בית בעלה המנוח, ובני השבט שלנו השיאו אותה לאבי. זו היתה חובתו כלפי רוחות אבותיו: הרי היה שאֵר בשרו הקרוב ביותר של המנוח.
כך באה לעולם משפחתנו השנייה. "הבית הקטן" נחשב למשק נפרד לכל דבר, עם אחוזה וצאן ובקר משלו; אך למעשה חיינו בצוותא. גם "הבית הקטן" שלח שני בנים לצבא. הבכור, סאדיק, התגייס זמן קצר אחרי שנשא לו אישה. משניהם קיבלנו מכתבים, אמנם עם הפסקות ארוכות בין מכתב למכתב.
ב"בית הקטן" נשארה האֵם, שכיניתי אותה קיצִ`י אַפָּא — אמי הצעירה, וכלתה, אשתו של סאדיק. שתיהן עבדו בקולחוז מבוקר עד ערב. אמי הצעירה, אישה רכה, טובת–לב ונוחה לבריות, כלל לא נפלה בכושר עבודתה מן הצעירים, בין שהיה מדובר בחפירת תעלות ובין בהשקיה — בקיצור, היא ידעה לאחוז במעדר. הגורל כמו ביקש לגמול לה, ושלח לה כלה עמלנית. כמוה כאמי היתה ג`מילה זריזה ובלתי–נלאית, ורק אופייה שונֶה במקצת.
אהבתי את ג`מילה אהבת נפש, וגם היא אהבה אותי. היתה בינינו ידידות גדולה, אבל לא העזנו לקרוא זה לזה בשם. אילו היינו ממשפחות שונות, הייתי כמובן קורא לה ג`מילה. אבל אני קראתי לה גֶ`נֶה, כפי שנהוג לכנות את אשת האח הבכור, והיא קראה לי קיצ`ינֶה בַּלָה, ילד קטן, אף–על–פי שבכלל לא הייתי קטן ורק שנים מעטות הפרידו בינינו. אבל זה מנהג הכפר שלנו מאז ומעולם: הכלות מכנות את גיסיהן הצעירים קיצ`ינֶה בַּלָה או קַייני שלי.
אמי קיבלה עליה את הטיפול במשקי–הבית של שתי החצרות. אחותי הקטנה, ילדונת מצחיקה עם חוטים בצמות, עזרה לה. לעולם לא אשכח באיזו חריצות עבדה בימים הקשים ההם. היא זו שרעתה את הטלאים ואת העגלים של שתי החצרות מעבר לגינות הירק, היא זו שליקטה גללים וזרדים, כדי שתמיד יהיה במה להסיק את התנורים בבית. אחותי הקטנה בעלת האַפּון הסולד היא שהפיגה את בדידותה של אמי והסיחה את דעתה מהמחשבות הקודרות על הבנים הנעדרים.
את השלום והרווחה ששררו בבית חבה משפחתנו המורחבת לאמי. היא היתה המושלת בכיפה בשתי החצרות, המופקדת על הקן המשפחתי. צעירה מאוד היתה כשנתקבלה אל חיק משפחתם של סבינו הנוודים, ואחר–כך נצרה וקידשה את זכרם, וניהלה את ענייני המשפחות לפי כל כללי ההגינות והצדק. בכפר כיבדו את דעתה וראו בה את בעלת–הבית הנכבדה, המצפונית והמנוסה מכולן. אמי חלשה על כל ענייני הבית. לאמִתו של דבר, תושבי הכפר לא הכירו באבי כראש המשפחה. לא פעם הזדמן לי לשמוע את האנשים אומרים בעניין זה או אחר: "אֶ–אֶה, מוטב שלא תלך אל הָאוּסטַקָה" — זה היה כינוי הכבוד שנתנו אצלנו לאומנים ולבעלי–המלאכה — "הגרזן שלו הוא כל עולמו. האֵם היא שמחליטה אצלם בכל דבר ועניין — לך אליה, זה יותר בטוח..."
יש לציין שלמרות גילי הצעיר הרביתי להתערב בענייני משק–הבית. הדבר התאפשר רק מפני שאחַי הגדולים היו בחזית. משום כך כינו אותי, לרוב בלצון אך לעתים גם ברצינות, דג`יגיט של שתי משפחות, המגן והמפרנס. אני התגאיתי בזה, ותחושת האחריות לא עזבה אותי. מה גם שאמי עודדה את עצמאותי. רצונה היה שאהיה זריז ובעל תושייה ואדע לכלכל בתבונה את ענייני הבית, ולא אגדל להיות כמו אבי, שרק מקציע ומנסר בשתיקה כל הימים.
ובכן, עצרתי את העגלה ליד הבית, בצל הערבה, ורופפתי את רצועות הסמלונים, וכשפניתי אל עבר השער, ראיתי בחצר את הבּריגדיר שלנו, אוֹרוֹזמַט. כדרכו היה רכוב על סוס, הקב שלו קשור לאוכף. אמי עמדה לצדו. הם התווכחו על עניין כלשהו. כשקרבתי לשם, שמעתי את קולה של אמי:
"בשום פנים ואופן לא! איפה יראת האלוהים שלך, איפה נשמע שאישה תוביל שקים בעגלה? לא, חביבי, עזוב את כלתי במנוחה, שתמשיך לעבוד כמו קודם. גם ככה אני לא זוכה לראות את אור היום, תנסה אתה לנהל שתי חצרות! לפחות, תודה לאל, בתי גדלה קצת בינתיים... כבר שבוע שאין לי זמן אפילו ליישר את הגב, המותניים כואבים לי כאילו רקעתי לֶבֶד, והתירס קמל ומשתוחח — מחכה למים!" אמרה ברִתחה, תוחבת שוב ושוב את קצה הטורבן לתוך צווארון שמלתה. ככה היתה עושה תמיד בשעת כעס.
"איזה מין בן–אדם את!" אמר אוֹרוֹזמַט בייאוש, מתנודד באוכפו. "אילו היתה לי רגל במקום הגדם הזה, את חושבת שהייתי מבקש ממך בכלל? מוטב היה אילו יכולתי להשליך בעצמי את השקים על העגלה ולהאיץ בסוסים, כמו פעם! זו לא עבודה לנשים, אני יודע, אבל מאיפה ניקח אותם, את הגברים, אה? לכן החלטנו לפנות אל נשות החיילים. את אוסרת על הכלה שלך, והממונים מתנפלים עלינו בחרפות וגידופים נוראים... החיילים זקוקים ללחם, ואנחנו לא עומדים בלוח–הזמנים. איך אפשר ככה?"
ניגשתי אליהם, גורר את השוט על הארץ, וכשהבריגדיר הבחין בי קפצה עליו שמחה גדולה — נראה שצץ איזה רעיון במוחו.
"טוב, אם את כל–כך חוששת לכלתך, הנה בא הקַייני שלה," הורה עלי בשמחה, "הוא לא ירשה לאף אחד להתקרב אליה. שלא יהיה לך ספק! סֶאִיט הוא בחור לעניין. הנערים האלה זנים ומפרנסים אותנו, הם הצלתנו היחידה."
אמי לא הניחה לבריגדיר לסיים את דבריו.
"אוי, איך שאתה נראה, נווד שלי!" פצחה בקינה. "תראו את הראש הפרוע, את השיער הארוך... ואבא שלנו, גם הוא כל הכבוד לו, לא מוצא זמן לגלח לבן שלו את הראש..."
"נו טוב, שהבן יתפנק וינוח היום אצל הזקנים שלו," הזדרז אורוזמט להצטרף לנעימתה של אמי. "סֶאִיט, תישאר היום בבית, תאכיל לשובע את הסוסים, ומחר השכם בבוקר ניתן עגלה גם לג`מילה: תעבדו יחד. ושים לב: אתה תהיה אחראי לשלומה! ואת אל תדאגי, בַּייבִּיצֶ`ה. סֶאיט לא ייתן לאף אחד לפגוע בה. ואם כבר אז כבר: אשלח אִתם גם את דַנִיַאר. הרי את מכירה אותו: בחור שקט, לא ייגע לרעה באיש... נו, זה שחזר לא מזמן מהחזית. שלושתם יביאו את התבואה לרכבת. מי יעז אז לגעת בכלתך? נכון או לא, סֶאיט? מה דעתך? הנה, רצינו להטיל על ג`מילה את תפקיד העגלון, אבל אמא שלך לא מסכימה, נסה אתה לשכנע אותה."
השבחים של הבריגדיר, וגם עצם הדבר שהוא מתייעץ אִתי כמו עם מבוגר, החמיאו לי. ומה גם שמיד תיארתי לי כמה טוב יהיה לנסוע לתחנה עם ג`מילה. לכן לבשתי ארשת רצינית ואמרתי
לאמי:
"מה כבר יקרה לה, או שאת חוששת שיטרפו אותה זאבים?"
וכיאה לפָרָש מושבע, סיננתי מבין שיני יריקה עניינית והתחלתי לגרור אחרי את השוט, מנענע את כתפַי במתינות.
"ראיתם אותו?" התפלאה אמי ואפילו שָׂמחה, כמדומה, אבל מיד הרימה עלי את קולה בכעס: "אתה עוד תשמע ממני על זאבים! מנין לך לדעת, חכם מחוכם שכמותך!"
"ומי יֵדע אם לא הוא, הרי הוא דג`יגיט אחד לשתי משפחות, אתם יכולים להתגאות בו!" יצא אורוזמט להגנתי והציץ באמי בחשש: שלא תחזור להתעקש.
אך אמי לא התווכחה אתו, ורק קומתה כמו שׁחה באחת. באנחה כבדה אמרה:
"גם כן דג`יגיט, הוא ילד עדיין, וכבר נשאב כולו לעבודה, עושה לילות כימים... והדג`יגיטים שלנו, משׂושׂ חיינו, אלוהים יודע היכן הם! התרוקנו החצרות שלנו, כמו מחנה נוודים נטוש..."
כבר התרחקתי מהם ולא שמעתי מה עוד אמרה אמי. אגב הליכה הצלפתי בשוט על פינת הבית עד שניתז אבק, ואף בלי להשיב על חיוכה של אחותי, שֶׁלָשה גללים להסקה בחצר בטפיחות כפותיה הקטנות, נכנסתי ברוב חשיבות אל מתחת לסככה. שם השתופפתי, וכך, בכריעה, רחצתי לאט את ידַי, שופך עליהן מים מקנקן. אחר–כך נכנסתי לחדר ושתיתי ספל חלב חמוץ. את הספל השני הנחתי על אדן החלון והתחלתי לפורר לתוכו לחם.
אמי ואורוזמט הוסיפו לעמוד בחצר. אך הם לא התווכחו עוד, אלא ניהלו ביניהם שיחה שלֵווה, חרישית. מן הסתם דיברו על האחים שלי. אמי ניגבה שוב ושוב את עיניה הנפוחות בשרוול שמלתה והנהנה מהורהרת בראשה לשמע דבריו של אורוזמט, שמן הסתם ניסה לנחם אותה. בעיניים מעורפלות הביטה הרחק–הרחק, מעל לאמירי העצים, כמקווה לראות שם את בניה.
נכנעת לעצבונה, הסכימה אמי כמדומה להצעתו של הבריגדיר, והוא שמח על שהשיג את שלו, הצליף בסוסו בפרגול ויצא מן החצר ברכיבה מהירה.
מובן שלא אמי ולא אני לא העלנו אז בדעתנו מה יהיה סופו של המעשה הזה.
לא היה לי צל של ספק שג`מילה תדע לנהוג בעגלה רתומה לשני סוסים. סוסים לא היו זרים לה, הרי ג`מילה היא בתו של רועה סוסים מהכפר ההררי בַּקַאִיל. סאדיק שלנו היה גם הוא רועה סוסים. מספרים שפעם באביב, במירוצי הסוסים, לא הצליח להדביק את ג`מילה. מי יודע אם אמת הדבר, אבל סיפרו שאחרי אותו מעשה חטף אותה סאדיק, שגאוותו נפגעה. אמנם, היו גם מי שטענו שהם התחתנו מאהבה. כך או כך, חייהם המשותפים לא נמשכו אלא ארבעה חודשים. אחר–כך פרצה המלחמה, וסאדיק גויס לצבא.
איני יודע במה להסביר את הדבר, אולי בכך שמילדותה רעתה ג`מילה את עדרי הסוסים יחד עם אביה — יחידה היתה לו, בת ובן כאחד — אך באופייה הסתמנו אי–אלה תכונות גבריות, איזו בוטוּת, ולפעמים אפילו גסות. גם את עבודתה עשתה ג`מילה בנמרצוּת ובלי להרפוֹת, כגבר. עם השכנות ידעה להסתדר, אך אם התגרתה בה מישהי ללא סיבה, היתה משיבה לה מנה אחת אפיים, ואירע גם שמשכה נקבה זו או אחרת בשערה.
לא אחת באו השכנים להתלונן:
"איזה מין כלה יש לכם? רק תמול שלשום באה לכאן, וכבר היא מצליפה בלשונה על כולם! אין לה לא כבוד ולא בושה!"
"וטוב שכך!" היתה אמי משיבה. "הכלה שלנו אוהבת לומר את האמת בפרצוף. מוטב כך, מלעשות דברים בגנבה ולחרוץ לשון מאחורי הגב. הכלות שלכן מעמידות פני מים שקטים, אבל אלה לא מים שקטים אלא ביצים סרוחות: מבחוץ נקי וחלקלק, ומבפנים — רק לסתום את האף."
אבי ואמי הצעירה מעולם לא החמירו עם ג`מילה ולא דקדקו אִתה כיאה לְחָם ולחמות. הם גילו טוּב–לב כלפיה, אהבו אותה וייחלו רק לדבר אחד: שתהיה נאמנה לאלוהים ולבעלה.
הבנתי ללבם. ג`מילה, הכלה היחידה לשתי החצרות, היתה נחמתם — הלוא הם שלחו ארבעה בנים לצבא — ולכן כה יָקְרָה להם. אך ללבה של אמי לא הבנתי. אישה כמותה לא תאהב אדם ללא סיבה. אמי היתה קשוחה ושתלטנית מטבעה. היא חיתה לפי כללים משלה, ומעולם לא שינתה ממנהגיה. מדי שנה, עם בוא האביב, העמידה בחצר את אוהל–הנוודים שלנו, שאבי התקינו עוד בימי עלומיו, ומילאה אותו עשן שהפיץ ניחוח של עַרעָר. גם אותנו חינכה לחריצות בלתי–מתפשרת ולכיבוד המבוגרים. היא תבעה מכל בני המשפחה להישמע לה ללא עוררין.
ואילו ג`מילה, למן הימים הראשונים לבואה אלינו, לא נהגה כראוי לכלה. אמנם היא כיבדה את המבוגרים וצייתה להם, אבל מעולם לא הרכינה ראש בפניהם. עם זאת, גם לא לִחששה דברי ארס בהסבת הראש הצִדה, כנשים צעירות אחרות. תמיד אמרה את אשר על לבה, ולא חששה להביע את דעתה ואת מחשבותיה. אמי תמכה בה והסכימה אִתה לעתים קרובות, אך תמיד שמרה לעצמה את זכות המילה האחרונה.
דומני שאמי ראתה בג`מילה, ביושר הלבב שלה ובהגינותה, אדם שווה לה במעלתו, וקיוותה בחשאי שביום מן הימים היא תתפוס את מקומה ותהיה לבעלת–בית תקיפה כמותה, לבַּייבִּיצֶ`ה, המופקדת על הקן המשפחתי.
"תודי לאללה, בתי," הרביצה אמי בג`מילה את תורתה, "באת אל בית שעומד איתן והברכה שורה עליו. אשרייך שזכית. אושרן של נשים הוא ללדת ילדים, ושבבית לא יחסר דבר. ובידייך, תודה לאל, יישאר כל מה שאנחנו, הזקנים, צברנו בחיינו, הרי לא ניקח את זה אִתנו לקבר. אלא שהאושר נופל בחלקו של מי ששומר על כבודו ועל מצפונו. זכרי זאת, והקפידי לשמור על עצמך!"
ובכל–זאת, משהו בג`מילה הביך את החותנים שלה: עליצות גלויה מדי היתה בה, כשל ילדה קטנה. לעתים היתה פורצת בצחוק ללא סיבה נראית לעין, צחוק רם ועליז מאוד. ובשובה מן העבודה לא היתה פוסעת אל החצר אלא פורצת לתוכה בריצה, מדלגת מעל לתעלת ההשקיה. ובלי שום סיבה היתה מתחילה פתאום לנשק ולחבק פעם את חמותה האחת, ופעם את חמותה האחרת.
ג`מילה אהבה גם לשיר: תמיד פיזמה משהו בינה לבינה, בלי לתת דעתה על הסובבים. מובן שכל הדברים האלה לא עלו בקנה אחד עם המושגים המקובלים בכפר על התנהגותן של כלות, אך שתי החמיות התנחמו במחשבה שבבוא העת תמתֵן ג`מילה את דרכיה: הלוא כולן כאלה בצעירותן, כביכול. ואילו בעינַי היתה ג`מילה הטובה בנשים. תמיד היה לנו שמח ביחד, יכולנו לצחוק בקול בלי שום סיבה ולרדוף זה אחרי זה בחצר.
יפת מראה היתה ג`מילה. תמירה, זקופת קומה, שערה הישר הקשה קלוע לשתי צמות הדוקות וכבדות. באצבעות זריזות ידעה לקשור את מטפחתה הלבנה כך, שתופשל על המצח קצת באלכסון. זה הלם אותה מאוד והבליט יפה את עור פניה השחום, החלק. כשג`מילה צחקה, היו עיניה השחורות–כחלחלות, דמויות השקד, ניצתות במשובת נעורים, וכשהיתה מתחילה לשיר פתאום את שירי הכפר המפולפלים, התלקחו עיניה היפות באש שלא הלמה עלמות צעירות.
תכופות הבחנתי שהדג`יגיטים, ובייחוד הלוחמים ששבו הביתה, לא גורעים ממנה את מבטם. גם ג`מילה עצמה אהבה להשתובב ולהתבדח, אך יש לומר שסטרה על ידיהם של אלה שהרחיקו לכת. ובכל–זאת, זה תמיד צרם לי. קינאתי לה כדרך שאחים צעירים מקנאים לאחיותיהם, ואם ראיתי צעירים בקרבתה השתדלתי להפריע להם ככל יכולתי. הייתי מנפח את חזי ומביט בהם בזעם, כמבקש לומר: "די לכם לקרקר ולגעגע, היא אשתו של אחי, ושלא תחשבו שאין מי שיגן עליה."
ברגעים כאלה הייתי מתערב בשיחה בחציפות מכוונת, אומר דברים לעניין ושלא לעניין ומנסה
לשים ללעג את מחזריה, וכשהדבר לא עלה בידי, הייתי
מאבד שליטה ומתחיל לנשוף בחוזקה, כשור נגח.
הבחורים געו בצחוק:
"אוי, רק תסתכלו עליו! היא בטח הגֶ`נֶה שלו! זה ממש משעשע, ואנחנו בכלל לא ידענו!"
עצרתי ברוחי, אבל חשתי כיצד אוזנַי מתלהטות בארגמן בוגדני, ודמעות של עלבון עלו בעינַי. ג`מילה, הגֶ`נֶה שלי, הבינה אותי. כובשת בקושי את צחוקה המתפרץ, לבשה פנים מרצינות.