יש סופרים שכותבים סיפורים קצרים בינתיים. הם מתחילים בסיפורים קצרים, בתקווה שפעם, כשיהיו גדולים, יוכלו לכתוב רומן. קוראים מסויימים לא אוהבים סיפורים קצרים, הנתפסים בעיניהם כמשהו לא מושלם. אני אוהבת אותם מאד. מי שמצליח לתמצת במספר קטן של מלים עלילה ודמויות מושלמות, קונה את הערצתי לנצח. קלי לינק היא אחת מאלה, שהסיפור הקצר הוא כלי הביטוי שלה והכלי נאה ומושך.
ביקשתי בספרייה את הספר הזה, שהחלטתי לקרוא

****





״טבעו של הכיף״.

אם מישהו אחר היה כותב את זה, עוד היה לזה סיכוי. סיכוי לחבב את זה, להזדהות עם זה, ליהנות מזה.

כיף, אתם יודעים.

אבל לא. זה נפל אצל דייוויד פוסטר וואלאס, האיש שכנראה המושג ׳כיף׳ עבורו הוא זר כמו מנת אוכל אקזוטית שהוא אפילו לא אוהב, וכל מה שהוא יודע לעשות, זה לנתח את רשימת המרכיבים, את טכניקת הבישול, ההיסטוריה הקולינרית וההקשרים התרבותיים, לטעום על קצה המזלג ו

#
כשהתחלתי לקרוא את הספר הוא נראה לי כמו שנינון בריטי מצוי. המון הומור מתוחכם, לאו דווקא חביב ובעל כוונות טובות, נוטף ארס, סאטירי, כועס. יש בו המון איזכורים מרומזים לתחומים פילוסופיים, לתרבות עתיקה ומתה. היות ואני מחבבת את סוג הספרות הזה, המשכתי לקרוא וציפיתי להנאה, ובלי להרגיש שנלכדתי בסיפור אחר לגמרי מציפיותי.

על מה הספר? על חטאים. לא שבעת החטאים המוכרים, בגללם ילכו המאמינים לגהינום, חטאים

#
סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן

אני עוד לא מעכל לגמרי את מה שקראתי עכשיו. אוסף רב של מלל שרוי לי בתוך הראש, בבלאגן ובאנדרולומוסיה שלמה, מסרב להתחבר בקלות לכדי ביקורת קונקרטית ומסודרת. היחידים שהספיקו לקרוא את הספר הנ"ל, וודאי יודעים שהעולם הבדיוני שבו מתרחש הספר, עם שלל חוקיו ומאפייניו, עמוס במידע שלא תמיד קל לכתוב עליו בקצרה בסקירה, שמא ייחשב בתור ספויילר.

אז אתחיל מההתחלה. מהחלק הראשון של הספר.
החלק הראשון כאילו לקוח מתוך

#
זה קובץ הסיפורים השלישי של לינק שאני קוראת, וכמו בשניים שקדמו לו נשימתי נעתקה לפעמים מעושר הדמיון והיצירתיות. אפשר לציין שלושה דברים על כתיבתה של לינק: 1. סיפוריה אינם עתידנים ואינם היסטוריים. הם הווה טהור. 2. אי אפשר לספר את סיפוריה, למרות שיש להם עלילה. 3. קלי לינק מצליחה לשלב בין מציאות, דמיון, פנטזיה ואימה בדרך שעוד לא פגשתי כמוה אצל שום סופר אחר.

יש בספר הזה 9 סיפורים. גם פה כמו בספריה

מאז ומעולם אהבתי להתפלסף, כמו שקוראים לזה בסלנג.
בשבילי זה מעולם לא היה התפלספות, לא ההתפלספות שנאמרת בלעג על ידי בני כיתתי ונועדה לומר שאני חושבת יותר מדי, ולא ההתפלספות הרצינית בצורה שאמא שלי מסתכלת על זה. לא קראתי לזה פילוסופיה. בסך הכל חשבתי הרבה, על הכל.
חשבתי על משמעות החיים, בוודאי, ועל שאלות קיומיות נוספות שעשו לי כאב ראש ענק. אבל גם חשבתי על עצמי, ועל מי אני בעולם הזה, ומה זה אומר, ומה

הוא מגלה שיש חריצים בין הדפים , מעין מרווחים שמאפשרים לו להרחיב את יריעת הקריאה. הוא בוחר בזה שבו הקצרים ביותר ומניח אותו על השידה לצד המיטה, זו שממנה יוצא איש הרעש בלילות לטרוד את מנוחתו.

את אוהבת מיתולוגיות וסיפורי עמים, זה ברור. את גילית את דלת הקסמים ,זאת שמתחת לסיפון של הכיור במטבח. את איבדת שם אינסטלטור. רגע אחד ניצב שם במלוא חריצו ואז נחרץ גורלו ונגוז. מאז את נזהרת יותר.

אני רוצה להיו

דיוויד פוסטר וואלאס היה סופר, מסאי ועיתונאי מסוג מיוחד. כאשר הוא קיבל עליו משימה עיתונאית מטעם עיתון כלשהוא, למשל סיקור שבוע במהלך קמפיין הפריימריז של המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין ב-2000, הוא לקח את תפקידו במלוא הרצינות והרבה מעבר לזה. ייחודו של וואלאס ביכולת התבוננות וכתיבה חודרת שרואה מעבר לכל הקלישאות, העמדות הפנים והמסכות. איכפת לו באמת ובתמים מאנשים, מה הם חושבים ולמה הם עושים מה שהם עושים. ה