מאז ומעולם אהבתי להתפלסף, כמו שקוראים לזה בסלנג.
בשבילי זה מעולם לא היה התפלספות, לא ההתפלספות שנאמרת בלעג על ידי בני כיתתי ונועדה לומר שאני חושבת יותר מדי, ולא ההתפלספות הרצינית בצורה שאמא שלי מסתכלת על זה. לא קראתי לזה פילוסופיה. בסך הכל חשבתי הרבה, על הכל.
חשבתי על משמעות החיים, בוודאי, ועל שאלות קיומיות נוספות שעשו לי כאב ראש ענק. אבל גם חשבתי על עצמי, ועל מי אני בעולם הזה, ומה זה אומר, ומה אני רוצה, ומה אני מנסה להשיג, ומה אני.
ככה זה התחיל. ברצון שלי להכיר את עצמי.
יש את המשפט, "דע את עצמך"? אז אני נהגתי לפיו לפנים ולפני. תמיד חשבתי שלדעת מי אני, להכיר את עצמי, זה כוח. כוח גדול שאף אחד בעולם לא יכול לקחת ממני או לתת לי, מלבד עצמי.
אז למדתי את עצמי. לאט לאט, לאורך השנים. בשקט. בלילות. למדתי מי אני בצורה העמוקה ביותר. למדתי מי אני עמוק בפנים, איך נראה הגרעין שלי, איך נראים הגבולות שלי, הטוב ביותר והרע ביותר, איך אני נראית כשאני ערומה לגמרי משקרי היום הלבנים והקטנים. זה לקח לי שנים. ועדיין יש לי עוד לגלות.
דיברתי על זה עם אחותי לפני כמה זמן, והיא שאלה אם אני עדיין עושה את זה, אם אני עדיין שוכבת בלילה במיטה ופשוט מנתחת את עצמי, חוקרת את עצמי, מבררת למה באמת עשיתי את זה ואת זה ומה המניע העמוק שלי, שנברא בתת מודע. והודיתי בהפתעה שלא, כי פתאום הבנתי שאני באמת כבר לא עושה את זה יותר. והיא שאלה למה. ולא חשבתי על זה, פשוט עניתי, והופתעתי כל כך לגלות שמה שאני אומרת זו האמת.
האמת היא שפחדתי שבכך שאני מכירה את עצמי כל כך טוב, טוב יותר מכל אחד אחר שהכרתי בעולם הכר את עצמו, אני חוסמת את עצמי בתוך מין בועה, ומונעת מאנשים אחרים להכיר אותי. שהכוח הזה בא עם מחיר.
ולא באמת קלטתי את זה עד שאמרתי את זה.
אני חושבת על דברים כאלה כל הזמן. אני חושבת על להכיר את עצמך, ועל התקשורת עם אנשים אחרים, ועל האם אלוהים קיים, ועל חברה אוטופית, ועל איך אדע מה נכון ומה לא, ועל מה הערך הנעלה ביותר, ועל כמה שהייתי רוצה לדעת, כמה שהייתי רוצה שמישהו ייתן לי סימן.
***
הספר הזה גורם - לי, לפחות - לתהליך מסוים בשינוי החשיבה.
אני אסביר לכם.
כשרק התחלתי את הפרקים הראשונים, הרגשתי יותר ויותר רפיון יד ולאות. כל אחת מהשאלות שחשבתי בחיי הייתה שם. כל אחת מהן מישהו - מישהו גדול וחכם ממני בהרבה - כבר שאל. ולא סתם שאל, אלא הצליח אפילו למצוא פיתרון. וזה לא הסוף. מאז שהוא שאל את השאלה ומצא את התשובה, אנשים אחרים הספיקו כבר להתווכח על התשובה הזו, להפריך אותה, למצוא תשובה נגדית (אנטיתזה), להתווכח גם עליה, להפריך גם אותה, למצוא תושבה שמחברת את התזה והאנטיתזה ביחד (סינתזה) והיד עוד נטויה. אז מה אוכל אני להוסיף, מה אוכל אני לומר, מה אוכל אני לתרום, מה הצורך בי, מה אני טובה בכלל?
אבל ככל שהפרקים התקדמו הרגשתי יותר ויותר בטוחה בעצמי ויותר... חופשייה. חופשייה לשאול כל שאלה שארצה, להציע כל תשובה שאחפוץ, להעלות כל רעיון שאחשוב עליו. ומדי פעם הטיעונים של הפילוסופים האלה - הגדולים והחכמים והזקנים - לא שיכנעו אותי. ואז, במקום לנסות להשתכנע, פשוט המשכתי הלאה, וקראתי את הרעיונות הנגדיים, ואת הדברים הבאים, ועברתי לרעיון הבא שלא קשור, אבל בראש שלי משהו המשיך לחשוב על השאלה הזו, הרעיון הזה, המשיך לנסות לחפש תשובה. ובכלל לא אכפת אם מישהו כבר אמר אותה קודם או לא. אני אמצא את התשובה הזו, לבדי.
והפילוסופים האלה, שתבינו, הם לא חבורה פשוטה.
אתה יכול לנסות למצוא נקודת דמיון ביניהם אבל לא תצליח.
חלקם היו עשירים, חלקם עניים.
חלקם מתמטיקאים, חלקם חוקרי שפות.
חלקם מדענים, חלקם פסיכולוגים.
חלקם יוונים, חלקם רומאים, חלקם אירופאים, חלקם אמריקאים.
חלקם מתו בגיל צעיר, חלקם מתו בגיל מבוגר.
חלקם היו דתיים, חלקם התנגדו לדת בסתר, חלקם התנגדו לדת בגלוי, חלקם היו אתאיסטיים גמורים, חלקם הטיפו נגד הדת, לחלקם לא היה אכפת מהדת בכלל.
חלקם האמינו ברעיונות מסוימים, אחרים האמינו בהפך הגמור.
חלקם הסתדרו עם הממשל, חלקם ביקרו בכלא יותר מפעם או פעמיים, חלקם הוצאו להורג.
חלקם היו...
אבל אפשר ללכת כך שעות. הנקודה הובהרה.
מה שאני אומרת הוא, לא היה להם דבר במשותף, כמעט. חוץ מדבר אחד. ואני רצינית, אחד בלבד.
הם כולם חשבו.
כולם, ללא יוצא מהכלל, הפעילו את המוח שלהם. ואנחנו יודעים רק על אלה שכתבו את הרעיונות שלהם, כי אני בטוחה שיש עוד מלא שלא כתבו.
העולם של הפילוסופיה ללא ספק מרתק. לא היה לי מושג כמה עד עכשיו, וגם לא היה לי מושג כמה הרבה ממנו נוגע בחיים שלי.
למשל, קחו שאלה פילוסופית לדוגמא. שאלה שאני שאלתי את עצמי לפעמים, במשך שנים, שנים, ולא ידעתי שאני לא הראשונה ששאלה אותה ממש עד שקראתי את הספר הזה, וגיליתי שלא רק שרבים חשבו על זה לפני, אלא שאפילו יש לה שם. מצד אחד זה מחניק, מצד שני זה מנחם.
לשאלה קוראים, מסתבר, "שאלת התודעות האחרות". והיא שואלת, פשוט מאוד, איך אני יכולה להיות בטוחה שלאנשים אחרים סביבי יש תודעה, או, כמו שאני ניסחתי את זה במוחי, שהם חושבים?
בטח, הם מדברים איתי. אבל איך אני אדע שזה לא רק סוג של תוכנת מחשב שמתוכננת לומר את מה שהם חושבים שאצפה לשמוע, או גרוע יותר, מוחי שלי? אולי כל האנשים בעולם הם הזיה שלי? אני הרי יודעת שאני אמיתית, הוכחנו את זה בפרק 11, עם רנה דקארט, שהיה אחד הפרקים האהובים עליי בספר וככל הנראה אחזור אליו מאוחר יותר. אבל כל מי שהוא לא אני יכול מבחינתי לא להיות קיים. לעצמי הצבתי פיתרון, קצת אחרי סיום קריאתי בספר, בזמן דיון עם אבי על השאלה הזו. הפיתרון הוא כך - אם אדם כלשהו יאמר דבר מה, רעיון או מחשבה, שאני בטוחה לחלוטין שמעולם לא עלו במוחי, אי פעם, זו אמורה להיות הוכחה שיש להם תודעה משלהם. אבל, באותה נשימה הצבתי אנטיתזה, והיא שאם הם אכן יצירי מוחי, הם יכולים באותה קלות לקחת מחשבה שהייתה בתת מודע שלי. אני לא מודעת לכך שאי פעם חשבתי אותה, אבל היא עדיין באה מתוכי. אם כך, לחידה הזו אין פיתרון, לפחות לא אחד שאני מודעת אליו כרגע, ואת השיחה עם אבי חתמתי באותן מילים שאומר לכם כעת - מבחינתי, אולי כולכם לא אמיתיים בכלל. כולכם יציר דמיוני בלבד, וזה מציב מיליון שאלות נוספות, כמו העובדה שכל כאב שנגרם לכם הוא על אחריותי, אבל הוא גם חסר משמעות כי אתם חסרי משמעות, ובכל מקרה מבלבל מאוד כך שעדיף לחיות את חיינו כאילו האנשים סביבנו אכן אמיתיים, ככלות הכל.
ועכשיו בקשר לדקארט. אתם מבינים, הייתה לו בעיה. הבעיה שלו הייתה שהוא לא היה בטוח איך אפשר להיות בטוח שיש דבר אחד וודאי. כלומר, כמו שאי אפשר לדעת בוודאות שהאנשים סביבי הם בעלי תודעה משלהם, אי אפשר לדעת בוודאות שום דבר בעולם. אבל דקארט לא היה יכול לסבול עולם כזה, והיה צריך להוכיח, לעצמו ולשאר, שאכן יש, ככלות הכל, משהו וודאי בעולמנו. הוא חיפש זמן רב ולבסוף מצא את התשובה שחיפש - הוא עצמו.
הוא יכול לדעת בוודאות שהוא עצמו קיים, לפחות זה. הוא אינו יכול להיות בטוח שהוא נראה כמו שהוא נראה, שיש לו גוף ממשי, שיש לו בשר ועור ועצמות, אבל הוא יכול להיות בטוח שהוא משהו שאם לא כן, איך הוא יכול לפקפק בעצם קיומו?
כלומר, העובדה שהוא מסוגל לפקפק בעצם קיומו, או לחשוב בכלל, אומרת בהכרח שהוא משהו כלשהו, כל דבר שהוא, כי אם הוא לא היה קיים בכלל הוא לא היה מסוגל לשאול את עצמו אם הוא קיים. משמע - הוא חייב להיות משהו, הוא חייב להיות קיים. או במילים אחרות - "אני חושב, משמע אני קיים".
אותי אישית הקטע הזה מאוד הרשים, כי דקארט פעל על פי היגיון צרוף ששכנע אותי בקלות, וגם כי היה יפה בעיניי איך שהמשפט הזה, ששמעתי כל חיי, מקבל פתאום משמעות שונה.
אחר כך דקארט השתמש באותה שיטה כדי לנסות להוכיח שיש אל, אבל זה כבר פחות שכנע אותי ולקחתי את זה בעירבון מוגבל. אבל הקטע הראשון הקסים אותי ביופיו, ולא רציתי להרוס את זה.
יש לי עוד מיליון דברים לומר - תאמינו לי, מיליון - אבל נראה לי שכבר עכשיו חפרתי לכם די והותר. פילוסופיה זה ללא ספק מרתק. פאן פקט - ידעתם שמקור המילה מקיאווליסטי היא בעצם שמו של הפילוסוף ניקולו מקיוואלי? זה הצחיק אותי ביותר, כי כשרק התחלתי את הפרק חשבתי לעצמי - מקיוואלי, כמו מקיוואליסטי? ובהמשך הפרק אמרו שהמילה באה משמו, וזה היה אירוני ^^
אוקיי אני אלך עכשיו.
ביי.
תקראו את הספר הזה.
הוא מעניין.
קצת מתיש.
אבל מה לא מתיש בעולם הזה.
בכללי פילוסופיה זה מתיש. לשבור את הראש על שאלות קיומיות. מי שעושה את זה חייב להיות קצת מזוכיסט. אבל אם זה נקרא מזוכיזם, אני שמחה להיות חלק מזה.
ביי :)















![שר הטבעות - שיבת המלך [כריכה קשה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers12/121481.jpg)

