ביקורת ספרותית על המלחשים - חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין מאת אורלנדו פיגס
ספר טוב

---

#
סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן 683 עמודים (כולל מפתח והערות).

תוך קריאת הספר נפל לי אסימון, משהו שנסיתי ללא הצלחה להבין מזמן. בספרים שקראתי על רוסיה הסובייטית הבחנתי בהעדר לכידות בתוך החברה הרוסית. זה בלט מאד בספר "עיר הגנבים" הנפלא של בניוף, כאשר תיאורי הזוועות במצור על לנינגרד היו מוכתמים ב"זאב גדול אוכל זאב קטן" בהתנהגות האוכלוסייה הכללית. ניתן היה להבחין בזה גם בספר "זוליכה פוקחת עינים" שעסק בתקופה ובאוכלוסייה שונות לחלוטין. למרות הכתיבה הלא מתלהמת והשפה הנינוחה בספר זה, הוא כולל תיאורים של זוועות שאין הדעת סובלת. התנהלות בריונית של המשטר ושלוחיו, התעללות נטולת סיבה באוכלוסיה חפה מפשע. מה שהתברר לי הוא שורש (לפחות אחד השורשים) של ההתנהגות הרוסית שהתמיהה אותי כל כך.

פיגס מתאר את השתלשלות הדברים באופן כרונולוגי, ומחלק את הספר לפרקים לפי תקופה. אבל מה שניכר מהתקופה הראשונה – 1917 – 1928, המהפיכה והתחלת התקופה הסובייטית – הוא הניסיון (המוצלח) לשבור את הלכידות האנושית. בתקופה הראשונה האידיאולוגיה היתה שאסור שרגשות אישיים יפריעו ליצירת "האדם הסובייטי". נטישת משפחות, נטישת ילדים, "גידול" ילדים בהזנחה רגשית וכלכלית, חוסר התייחסות לצרכים של היחיד במשפחה, כל אלה זכו להערכה, עד הערצה. ילדים גדלו באותה תקופה בניכור ובהרגשה שהם מפריעים להוריהם לממש את האידיאולוגיה והם הוכרחו לגדל את עצמם, כי לא היה להם איש שיגדל אותם.

בתקופת המלחמה של השלטון באיכרים, באורחות חייהם וברכושם, כפיית הקולקטיביזם, ניסיון הפירוק של הרגשות האנושיים הפרטיים מודגש אף יותר. רכושם הדל של האיכרים – שהיו צמיתים עד כמה עשרות שנים לפני המהפכה – נגזל מהם בכוח הזרוע. הם אולצו להפוך פועלים בלי שכר (למעשה עבדים) במשקים המאוחדים, הקולחוזים. המשפחות פורקו וכל אחד מהם נשלח לקולחוז אחר, כך שהאפשרות להיפגש ירדה מהפרק. אם ההורים ש(במקרים רבים) נאסרו ונשלחו למי יודע לאן, ילדיהם הקטנים נלקחו לבתי יתומים, שם החליפו את שמם והשמידו כל זכר לזהותם המקורית. גם כשנשלחו לגולאגים ניסו הסובייטים לפרק את המשפחות ולשלוח כל אחד מבני המשפחה למקום אחר. ההיסטוריה המשפחתית של השתייכות למעמד האיכרים המנצלים, "הקולאקים" היתה כה קטלנית, שאנשים נאלצו להתכחש למשפחתם ולעברם, להוקיע את האנשים שגידלו אותם לכל הפחות כ"בורים שאינם מבינים דבר" ועד ל"פושעים שצריך להרחיקם מהחברה".

זה ספר עב כרס, לא תמיד קל לקריאה, אבל הוא מצליח להמחיש היטב איך קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים הצליחה להשתלט על מליוני בני אדם, לשנות עיקרים חשובים בהתנהגות של בני אדם, להפוך אותם לעבדים. זה לא רק ההפחדה-עד-שיתוק שנינקטה כלפי האוכלוסייה – ההתעמרות, העינויים, השליטה על כל מה שיוצא מהפה. זה גם להפוך כל אחד במדינה ליחיד בודד שאינו נותן אמון באיש ומוכן להפקיר גם את האהובים עליו לגורל אכזר, כדי להמשיך לשרוד. והיחיד הזה גם משוכנע שהדרך הזו היא אמת בלתי ניתנת לערעור, ורגשותיו הם שקר שיש להילחם בו.

סיפור מעניין, עצוב ומעיק על הדרך בה הצליח הקומוניזם להפוך אנשים מהישוב לעבדים המוכנים להפקיר את רגשותיהם ומיטב שיפוטם על מזבח הקולקטיביות, האחידות ואמירת ההן. הלואי שהייתי יכולה להיות בטוחה שחינוך נכון מחסן בני אדם מלהפוך לקורבנות שטיפת מוח. לצערי, נראה לי ששטיפת המוח מנצחת בכל מקרה.


#

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על המלחשים - חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין