כשנשמעה האזעקה ביום הכיפורים לבשתי פיג'מה. אני זוכרת את זה מפני שהתביישתי לרדת ככה למקלט. ידעתי שכל החברים שלי מהשכונה יהיו שם. למזלי ההורים שלי היו עסוקים. כל אחד מהם לקח את אחת האחיות התאומות שלי על הידיים ומיד הם ניגשו אל הדלת ממול, לעזור לשתי הקשישות שגרו שם יחד לרדת במדרגות. בקומה השנייה הם עצרו רגע כדי לוודא שעמוד חשמל וחצי, האיש הגבוה ואישתו הנמוכה שגרו מתחתינו, שמעו את האזעקה ויורדים גם הם

...כאן כבר היה לי רושם שלילי למדי על הסדרה המבלבלת הזו, ובכל זאת לקחתי את הספר ליד עם ציפיות לא מעטות. הכריכה הקדמית אמנם לא מתאימה לעלילה כלל ודי דוחה את המשוטט בחנות הספרים, ובכל זאת, קריאה בגב הספר כובשת בשנייה - חמש עדויות של חמישה אנשים שונים מוצגות בספר המסתורין הזה. כולן נסובות סביב קמילו, אורח שתקן ומוזר מעט המתגורר באכסניית "לה מדרילנה" שבבואנוס איירס כבר שתים עשרה שנה. כשהוא מתחיל לקבל מ

מכירים את המשל על חמשת העיוורים והפיל? כל אחד מן העיוורים רצה לדעת מהו פיל ולכן מישש חלק אחד שלו. וכתוצאה מכך כל אחד מהם הגיע בביטחון מלא למסקנה שהפיל הוא: עמוד עבה, קיר מחוספס, חבל דק, צינור עבה וגמיש או מפרש מתנפנף. והנמשל: כולנו עיוורים האוחזים בחלק קטן של המציאות לפי מיטב יכולותינו המוגבלות ובטוחים בוודאות רבה שהאמת וכל האמת היא שלנו בלבד.

הספר "רוסאורה בשעה עשר" הוא וריאציה מתוחכמת ושנונ

מה אני יודעת על קולומביה? עד לאחרונה כמעט כלום. היה לי רק רושם מעורפל על רציחות וטרור ברחובות. אחרי שקראתי את הספר הזה, למדתי קצת, ונוספו לי כמה פרטים - מדינה די גדולה בדרום אמריקה, בערך 45 מיליון תושבים ממוצא אתני מגוון, כ 81% קתולים. אחוז מקרי הרצח שם היה מהגבוהים בעולם (הם בודקים את זה יחסית לאוכלוסייה? יחסית לעוני?). האחוז הזה הופחת למחצית מ 2002, אבל נראה שהוא עדיין גבוה. הם די מתועשים, הקו

הכל התחיל כשקמתי יום אחד והחלטתי להיפטר מכל הספרים ה"חד פעמיים" שנמצאים בספריה שלי ותופסים לי מקום חשוב; עמדתי מול הקיר עמוס המדפים האהוב עליי והחלטתי על גורלות ספריי. פרמטר ראשון: כריכה מעפנה. פרמטר שני: שבחים מופרזים בכריכה האחורית. פרמטר שלישי: ובכן, לא היה כזה, (מלבד אולי, ספרים שסתם לא באו לי כבר טוב בעין, אבל אל תגלו לאף אחד שאני גזענית ורדודה ובוחרת ספרים לפי מראה עיניים).
אחרי ששלפתי את "

אספר לכם על אחד הספרים היותר מקסימים שקראתי לאחרונה

זהו לכאורה סיפור פשוט. מסופר על אדם ערירי התמגורר בבית אורחים ומתחיל לקבל מכתבים מאישה מסתורית בנייר בריח סיגליות כל יושבי בית המלון נעשים סקרנים לעניין המכתבים המסתוריים ולאט לאט נחשף הסיפור.
גאוניותו של הסופר היא בכך שאנשים שונים מספרים את הסיפור ואף אחד אינו משקר ובכל זאת כל אחד מספר סיפור אחר כמו בחיים שכל אחד חווה ורואה זווית שונה וכך גם

ספר מתח בסגנון מאד שונה מהמוכר לי עד היום. הסופר ארגנטינאי ומספר סיפור רצח המתרחש בבאונוס איירס. הרצח ידוע כבר בהתחלה אבל הסיפור סביב הדמויות מאד פתלתל. הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט כל אחת מענינת בפני עצמה.הספר משקף את הדעה, שעדות ראיה ועדות שמיעה מפורשת עי המעיד ולא ניתן להסתמך עליהן.
הספר מענין מומלץ.

אנטוניו מוניוס מולינה הוא סופר נפלא , אחד הטובים שיש. לקרא מה שכתב זה תענוג ממש. יש משהו בהומניות שלו, כבר כתבתי קודם, יש לו עיני רנטגן לנפש האדם והוא מפליא לכתוב על אנשים מתוך ידע עמוק, חמלה והזדהות. כתיבתו תמיד מרתקת אותי, גם אם יש קושי בזרימה כמו בספר הזה. יש בו הרבה סיפורים על אנשים עקורים ,נרדפים,קורבנות משטרים מדכאים, בודדים וכאלה שכאילו נפלו מהעגלה ונשארו בשולי הדרך, וביניהם גם ספורים מוכרי

דווקא ההתחלה כאן הייתה מקסימה וקראתי בהתלהבות את הפרק הראשון על אודות עיירת הולדתו של המחבר וגעגועיו אליה בסיגנון שהוא כמעט שירה... אבל כשהמשכתי לקרוא לפתע פתאום נוכחתי לדעת שהמחבר עושה סלט שלם, ומערבב מין שבאינו מינו, של אפיזודות על מעשים שקרו במשטרים אפלים שהוא קרא בספרי-זכרונות של אחרים עם כמה מקרים שקרו לו
וכל ההתלהבות שלי מהפרק הראשון פגה. למה? כי לא פתחתי את הספר הזה כדי לקרוא עבודת מחקר של