שנת 2008 בספרים

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

כאדם דתי - מן הסתם יש לי ניגוד עניינים מובהק בנסותי לבקר ספר אשר כותרתו לבד כמונעת ממני לקוראו.
אבל אני אדם שמאמין בלאתגר את אמונתו עד הקצה ולא לחיות בהכחשה, אז קראתי את הספר.. נו.. לא התלהבתי.
לא בגלל שהוא כופר בכל האמונות היקרות לי. כלל וכלל לא. כופרים ממנו כבר קראתי.
מה שהציק לי ובעקבות כך סגרתי את הספר - הוא חוסר הדיוק המשווע של הסופר. לא בעובדות, לא במחקרים ובשום דבר כמעט לא.
יכולת כתיבה אמנם מרשימה, סוחפת אך דמגוגית וזולה.
יותר ספר פופוליסטי מאשר ספר עיון.
אם אנו ניגשים לחקר אמונה ודת איננו יכולים להסתמך על תאוריות והשערות רדיקליות המבזות את כותביהן.
ציפיתי לחקירת אמת, לא לעוד רומן נוסף של דן בראון.

ברוח התקופה ולכבוד שבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״אישה בורחת מבשורה״ הוא רומן ישראלי עצום משום שהוא לוקח את הפחד הכי עתיק של אם - הבשורה על מות הבן - והופך אותו למסע כמעט מקראי. אורה אינה רק אם מודרנית שיוצאת לדרך כדי לא לשמוע את הנורא מכל; היא מזכירה דמות תנ״כית שמנסה, בכוח ההליכה והדיבור, לדחות גזירה שכבר מרחפת באוויר.

המסע שלה עם אברם הוא מעין מדרש על אהבה, הורות, אשמה וארץ. כמו בסיפורי האבות, הדרך עצמה הופכת למקום שבו מתגלים הסודות, הפצעים והבריתות הישנות. אבל גרוסמן עושה דבר נוסף: הוא הופך את האם הישראלית לדמות נבואית כמעט, זו שמבינה בגוף את המחיר שהחברה כולה מנסה לתרגם למילים גבוהות. זה ספר כואב, רחב ומלא חמלה, שמזכיר שהמלחמה בישראל אינה נגמרת בשדה הקרב - היא ממשיכה בתוך הבית, הזוגיות, ההורות והזיכרון.

ספר מופלא וכל כך רלוונטי בישראל 2026.

וואי, הסדרה הטובה ביותר שקראתי ולא פעם אחת, לפחות שלוש פעמים,פשוט לא נמאס,
לא אחשוב פעמיים אם להתחיל לקרוא אותועוד פעם או לא,
כמה ספרים לא יגמרו מהר כל כך, וזה מה שכיף, כם ספר כיפי גם המשך עלילה כמו סרט שאת כל כך רוצה שימשיך ואז מגלה שיש עוד המשך,ועוד ועוד:)))ממליצה בחום:)

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל

ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה, שאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה.
הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמים של הס.ס) בשם מקס אואה בשנות ה-30 ו-40 באירופה עם עלייתה של התנועה הנציונל סוציאליסטית בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם והפשיסטית ובארצות אחרות באירופה.
נוטות החסד מתאר את השנים 1938-1945 בגרמניה, הנאצי אואה דמות המייצגת את כלל הנאצים
שצמחו מאידיאולוגיה גזענית פשיסטית שהחלה לתפוס תאוצה בתחילת שנות ה-30 וגרמה לעלייתו
המטאורית של היטלר לשלטון ועד לתבוסה הגרמנית השניה בתוך פרק זמן של שלושים שנה,
אבל עם קורבנות כבדים מנשוא של מיליונים של אנשים נשים וטף ששילמו את המחיר במיתות שונות
ומשונות על מזבח אידיאולוגיה זדונית אליטיסטית מתועבת של טיהור אתני.
הקורבנות היו גם בני עמם של הנאצים, שהקריבו למען תאוות בצע טהורה ורצון לשלוט על פני כל
העולם את כל מה שאפשר להקריב. אפילו במחיר של התאבדות כשראו שהמצור סגר עליהם
מכל צד וכוחות הרוסים סוגרים עליהם ממזרח וכוחות בעלות הברית ממערב.
לספר הטעון והכבד הזה (מבחינת משקל פיזי ותוכן) אי אפשר לקרוא רומן היסטורי לא ולא.
למרות שיש לספר סממנים של רומן היסטורי, של תקופה, דמויות הלקוחות מהמציאות ועובדות היסטוריות המבוססות על מחקר מעמיק של הסופר ממסמכים ארכיוניים באוקראינה פולין ורוסיה.
את החומר לספרו אסף ליטל בשיטתיות במשך כמה שנים את הספר כתב במשך 4 חודשים בלבד.
הספר כתוב כמסמך דוקומנטרי עב כרס בן 941 עמודים.
ובסופו מונחון המסביר כל מיני מונחים גרמניים הכתובים בעברית ואת כל דרגות החוגרים והקצינים בגרמנית של התקופה הנאצית.
המתרגם השאיר את כל המילים הללו בגרמנית כדי להעניק לספר אותנטיות ואמינות של ספר דוקומנטרי
עובדתי.
למרות שסיפור המסגרת הוא על דמות פיקטיבית הזויה קרת רוח בעל התנהגות פרוורטית סוטה של גילוי
עריות , רוצח בפוטנציה של בני משפחתו, ושל חברו הטוב ומקריב את כל אלו שאמורים להיות אהוביו ואוהביו על מזבח הישרדותו הפיזית. אואה משחק עם המוות והחיים לסירוגין. איש נרקיסיסט המאוהב בעצמו שאינו יודע ומסוגל לאהוב את הזולת.
המלחמה הורגת בו כל ניצוץ של שפיות ומבליטה את החיה חדת הציפורניים מתוך נשמתו.
ג'ונתן ליטל הוא אומן התיאורים הויזואליים גם אם המזויעים ביותר בספר עד כדי כך שכשקראתי
קטעים מהספר הייתי צריכה כל פעם להפסיק לקרוא ולדמיין כמה דקות את התיאור שקראתי
כמו תמונה ברורה וחדה.
כל כמה פיסקאות בספר עצרתי מקריאה ושחזרתי במוחי את הקטעים במיוחד את הקטעים
הקשים להפנמה ולתפישתו של בן אנוש. עד כמה הרוע יכול להסתתר מתחת לחזות בנאלית של
קצינים וחיילים בצבא. עד כמה מסירות ולהט אמיתי היה ברוצחים הנאצים האלו.
כמה עזרה הם קיבלו ממשתפי פעולה בכל ארצות הכיבוש שלהם. כמה הרג של אנשים שמסרו את עצמם
לידיהם בלי להתנגד באמונה תמימה שהם הולכים למקום טוב יותר בהתחלה ואחר כך מתוך ידיעה
שפניהם למוות.
התירוץ האולטימטיבי של אותם נאצים שנתפסו או התראיינו בתום המלחמה היה: אנחנו רק מילאנו פקודות. היינו בורג קטן במכונה מאורגנת ומשומנת היטב.
כן, אבל ללא יעילותו של כל בורג ובורג קטן המכונה לא היתה עובדת בשיטה יעילה ומדוייקת כל כך.
הספר בקריאתו, מעלה הרבה שאלות תהיות ומחשבות בלב הקורא. אדיש אי אפשר להישאר
במהלך הקריאה ואחריה. אדם זקוק לקיבה די אמיצה ולנשימה ארוכה וסבלנית.
כדי להתמודד עם העובדות ההיסטוריות מחד ולמעללי אואה מאידך.
אולי יותר קל לחשוב שאואה היה קורבן בעצמו כפי שהוא מנסה להציג עצמו בסיפור,
אבל אל לנו לשכוח שאואה שהוא דמות פיקטיבית ולא שיגרתית אינו כל מאות אלפי החיילים הגרמנים
של צבא הוורמאכט השתתפו במבצעי הכיבוש של המדינות השכנות מבצעי הוצאתם להורג של מיליונים של אזרחים חפים מפשע ובינהם מאות אלפי יהודים בשטחי הכיבוש של אירופה המזרחית ואח"כ
המערבית, מבצעי בניית המפעלים ומחנות הריכוז וההשמדה על אדמת פולין לחסל שם בשיטתיות מצמררת ומתוכננת היטב של עמים וכל מיני אנשים שלא התאימו לטעמו של הפיהרר המנהיג המטורף שלהם. והרבה מאוד מהם היו בעלי משפחות ולפני המלחמה חיו חיים רגילים למדי בלי סטיות ובלי מוזרויות. מה מביא אנשים כאלו להפוך לחלק ממכונת השמדה רצחנית מה מביא אותם להישמע וללכת
בעקבות חלום וחזון של איש לא שפוי ? האם היטלר היה יחיד ? לא. היו לו עוזרים היו לו תומכים,
היו לו שותפים לדרך מרחץ הדמים הזה שהוביל את כל אירופה אליה במשך השנים הארוכות הללו.
אלו היו מקצת המחשבות והשאלות שהטרידו את מחשבתי בזמן שקראתי את הספר המרתק הזה.
אם לא הייתי מחליטה ל'קרוא אותו יכול להיות שלא הייתי מודעת למה שאני מפסידה.
עכשו שקראתי למרות שההתמודדות איתו נפשית היא לא קלה , אני שלמה עם עצמי שבחרתי
לקרוא אותו.
מומלץ גם למתענינים בהיסטוריה כללית גם אלו שמתעניינים בהיסטוריה של עמנו.
מומלץ גם לדור הצעיר יותר , כדי לקבל מידע אמין מקיף וממצה הכתוב היטב על מלחמת העולם השניה
ועל שואת עמנו.

להלן קישור מתוכניתם של לונדון את קירשנבאום המראיינים את המתרגם ניר רצ'קובסקי על הספר.

http://www.youtube.com/watch?v=Z_hsIiqSJJs

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

ספר שקראתי בתחילת שנות העשרים שלי והוא הספר האהוב עליי. הכתיבה נוגעת ללב, משאיר חותם וטעם גם אחרי

איזה ספר. תענוג. קן פולט במיטבו.
זה ספר ההמשך של עמודי תבל.
תיאור חיי העיר קינגסברידג' עם כל סוגי האנשים, התנהלות המנזר, האבירים, הכפריים.
הוא מלווה מספר אנשים מאז ילדותם על פני שנים עד היותם מבוגרים.
חווים במהלך הספר את הקורה באותה עיר כאילו נמצאים שם.
יש גם מגפה קטלנית שחוזרת 3 פעמים עימה הם נאבקים.
פשוט ספר גאוני של רב האומן קן פולט.
הספר הזה ,עם מגוון הדמויות שבו ,כל כך חסר לי עכשיו אחרי שסיימתי לקרוא!

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לא יודע למה, אבל כשהתייעצתי עם הGPT מה לקרוא, הוא המליץ לי על הספר הזה.
לא משום מקום, אלא מתוך רשימה של כותרים שהיו לי על המדף.
וניסיתי. והוא התחיל בסדר. בסדר. בלי תנופה או כריזמה או אפילו מסתורין, אבל היה שם משהו אז קראתי.
המתנתי שהזרע ינבט. והמשכתי והמשכתי.
ו... זה היה כל כך סתמי שמתישהו שאלתי את עצמי למה להמשיך?
דמויות מעפנות וכתיבה בינונית ואווירה מוזרה ולא משכנעת.
אז מה עשיתי?
קראתי כמה ביקורות כאן - כולל של הכהן הגדול שלי: אלון דה אלפרט האלוף - והם צדקו -
הספר לא שווה את הזמן. וכמו טייס טוב שמטוסו הופל - נטשתי.
לשמחתי התפנה לי הרבה מקום על המדף - כי הספר שמן.
אבל אם אתם מתלבטים אם לקרוא אותו - אני ממליץ: וותרו על זה.

בשבת הייתי ברושלים ויצאתי להליכה. בדרך חלפתי ליד שלוש ספרית רחוב שונות,
וראה זה פלא: בשלושתן היה עותק של חצי אח.
מה זה אומר? שאלתי את אישתי.
שכולם החליטו להיפטר מספר הזה, היא השיבה לי בחוכמתה.
אז כנראה שלא טעיתי שוויתרתי.

אני בטוח שיש שם ספרים יותר טובים.