מה אני יודעת על קולומביה? עד לאחרונה כמעט כלום. היה לי רק רושם מעורפל על רציחות וטרור ברחובות. אחרי שקראתי את הספר הזה, למדתי קצת, ונוספו לי כמה פרטים - מדינה די גדולה בדרום אמריקה, בערך 45 מיליון תושבים ממוצא אתני מגוון, כ 81% קתולים. אחוז מקרי הרצח שם היה מהגבוהים בעולם (הם בודקים את זה יחסית לאוכלוסייה? יחסית לעוני?). האחוז הזה הופחת למחצית מ 2002, אבל נראה שהוא עדיין גבוה. הם די מתועשים, הקולומביאנים. מייצאים קפה ועוד דברים. ייצוא הסמים - מרכזי שם למדי - אינו אחד הענפים שהקולומבינים היו רוצים לפרסם.
הספר הזה כתוב היטב ומגולל את סיפורו של מרצה למשפטים שגדל וחי בבוגוטה הבירה, ובעקבות התנקשות באדם שעמד לידו האיש נרצח והוא עצמו נפצע קשה. הסיפור עוסק בנסיונותיו להשתקם, בחרדה הקשה שנוספה לחייו שהיו פחות או יותר נוחים וחסרי דאגה עד ההתנקשות, ובנסיונותיו להרפא מהחרדה העמוקה דרך נסיון לגלות מי היה האיש שנרצח שהיה מכר מקרי שלו והוא לא ידע עליו הרבה.
הספר כתוב היטב. עוסק במצבה של קולומביה משנות השישים של המאה הקודמת ועד זמננו אנו. בוחן את הדור שנולד בה בשנות השישים והשבעים כלומר זה שמשתייך למעמד הבינוני הנחשב - על רקע התרבות שרווחה בארצות הברית באותה תקופה. הסיפור עניין אותי כל עוד עסק בחייו של אנטוניו, בטראומה הנוראה שעבר ובנסיונות הנואשים – וחסרי התוחלת שלו – להתמודד עם הפוסט טראומה שלו. פחות התעניינתי במצבה של קולומביה ובעשרות מעשי הטרור בה, הפוליטיקאים המושחתים והעולם התחתון המפותח. אני – כך נראה לי - מרגישה שמספיק לי בתחומים האלה מה שיש לי פה. אני ממש לא צריכה ייבוא מקולומביה.
הספר סביר, מעניין לפרקים וקצת טרחני לפעמים, ומסביר היטב את הפסוק "אין חדש תחת השמש". גם לא השמש של קולומביה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
