#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. מרטל מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוג

#
זה ספר שעוסק – תחזיקו חזק! – בעובדה המצערת שבני האדם אינם שווים. הם לא אחים. הם לא ערֵבים זה לזה. והם גם לא טובים. העובדה שבויל כתב על זה ספר, ושכל כך הרבה קוראים (חמישה בסימניה) כתבו שזה (לפחות) ספר טוב, גרמו לי להרהר בעובדה שאפשר לכתוב ספר על תופעה ידועה כאילו היא איזו תופעה איזוטרית, שגרמה לסופר תגלית: תראו מה בני האדם עושים זה לזה!

יש פה סיפור על שני זוגות, שאינם מכירים זה את זה והמפגשים

בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״״, מעין ווריאציה מעוותת של שמי המקורי, שם שכל כולו נוצר כדי להרגיז, לדכא, ובלילות מתחת לשמיכה גם לפגוע בי מאוד. כן, מדהים עד כמה שינוי השם המקורי לצורה מעט שונה יכולה לפגוע באדם אחר. עד סוף כיתה ז׳ דבק בי השם כשילדי השכבה נהנו לקרוא לי כך מדי פעם, מודעים להשפעה שלו עליי.
העניין נגמר אחרי הצקה אח

בשנת 1838 כתב אדגר אלן פו ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" על אחד בשם ריצ'רד פרקר, מלח מרדן שנקלע לספינת ניצולים עם עוד שלושה אנשים. הוא העלה את ההצעה כי יש לאכול את אחד מהם על מנת ששלושת האחרים ישרדו. ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי השאר.

בשנת 1884, אירע מקרה אמיתי בו ספינה בריטית בשם "מיונט" שקעה. ארבעת הניצולים היחידים היו הקפטן, שני מלחים, ונער סיפון חסר ניסיון בשם.... ריצ'רד פרקר! כאשר הם הגיעו ל

הודעה לכלל הקוראים בסימניה ובכלל:
אם אתם לא רוצים שתמימות ילדיכם תיהרס בגיל 9 וחצי, בבקשה אל תניחו את הספר הזה במקום שבו הם ממש יכולים לקחת ולקרוא אותו. או שהם יצאו כמוני, ואת זה לא נראה לי שאתם רוצים.
לי לפחות היה מזל- אכן, קראתי את "חיי פיי" כשהיית בכיתה ד', כי איזה חבר גאון של אבא שלי נתן לו אותו במתנה והשאיר אותו על השולחן בסלון. אבל קראתי בדילוגים ורק עד האמצע, כי הייתי חצי משועממת מהפילוסו

מהו העולם שסביבנו (איתני הטבע, האדם, החי, הצומח...)? ואיזה מקום בעולם הזה תופס האדם? מהו מקומו של אלוהים בעולם הרוחני של האדם? לאיזו דת לסגוד והאם יש עדיפות לדת אחת על האחרת? או, אולי יותר חשוב שאלוהים יהיה בלב שלנו ונאמין בנפלאות שלו? הסופר מנסה לענות על שאלות לא קלות אלו בשפה פשוטה וסיפור יוצא דופן.  

הקריאה לא הייתה קלה עבורי. לא שהספר לא היה מעניין, ההיפך הוא הנכון, הבעיה שלי נבעה מכמה תיאו

בני הבית שלי תמהו מאוד: איך יכול להיות שיש בבית כל כך הרבה ספרי ספרייה חדשים ומעניינים, או לפחות מסקרנים, ומה שאת בוחרת לקרוא זה הספר הישן הזה? עכשיו לכו תסבירו להם שזה משהו שאביבית מהפייסבוק ביקשה. "זהו יום הקריאה-מחדש בספרים אהובים ששכחתם. גשו למדף התחתון ביותר מצד ימין ושלפו אחד מהשורה האחורית". כך היא ביקשה, ואני ניגשתי ושלפתי את הספר המבוקש. "אפקט רוזי". אופס. לא כל כך אהוב, לא כל כך שכוח (לצ

עוד ספר מעולה של שייבון. מעבר ליכולת לרקום עלילות ביד אומן יש לו את הכישרון לכתוב משפטים עם ניגון מהנה (וסחתיין ל<mark>עופר שור</mark> שתרגם). מומלץ בחום.
הספר אמנם נפלא אך העטיפה מזעזעת. מי שם תמונה של סופר חי על ספר שלו??? זה מעליב גם לסופר שכאילו מוכר ספרים עם הפרצוף היפה שלו, גם לקוראים שמדורדרים פה לרמת גרופיות בנות 16 (וזה בלי לפגוע בכל בנות ה16 האינטיליגנטיות ומיושבות בדעתן, כן?) אבל בעיקר ליצירה שעומד

העטיפה האחורית של "מסך הטורטייה" אינה עושה עם הספר הזה חסד. התיאור של "זוג קליפורני" ליברלי אשר מהווה דוגמא לחלום האמריקאי מחד ו"זוג מקסיקני" המבקש להגשים את אותו חלום מאידך הופכת את הספר לכאורה למשהו רחוק מאיתנו. אלא שזה רק לכאורה. זוהי רק עטיפה לסיפורם של ה"אנשים השקופים", אלה אשר נמצאים בכל מקום ואף אחד מאיתנו לא ממש רואה אותם. הם צריכים, באופן מילולי, להיכנס מתחת לגלגלי מכוניתנו כדי שנראה אות