“מכירים את האנשים האלה שתמיד הם רעבים, תמיד משעמם להם בפה, ותמיד הם מצוידים בתיק גדול עמוס אוכל? אני שייכת לזן הזה. לכן, מיד כשקראתי את משפט הפתיחה של הספר: "ספר זה נכתב בעודי רעב." ידעתי שאני הולכת לאהוב כל מה שייכתב אחריו. אחוות הרעבים.

וזה קרה. "חיי פיי" הוא ספר מקסים, הזוי ומרתק. המגרעת היחידה בו לטעמי הוא שם הספר המשעמם עד מוות ומעורר קונוטציות שליליות עד מאד. אם לא הטיגריס הבנגלי החתיך על הכריכה, ומה שנכתב בגב – ייתכן מאד שהייתי נמנעת מלקחת אותו. כי למה שאוהב בנאדם שהדרדר לכזאת שפלות, עד שהוא קורא לעצמו בשם של מושג מתמטי?

אבל אהבתי, עובדה. פיי הוא דמות מדהימה. כמעט אי אפשר להאמין שהסיפור שלו אמיתי.
מה הסבירות שבנאדם ישרוד על סירת הצלה חודשים ארוכים בחברת נמר???


"יש לי סיפור שיגרום לך להאמין באלוה-ים."
לא יודעת מה לגבי האתיאיסטים שקראו את הספר הזה. לגביי, מאמינה משכבר הימים, לא ברור איך הוא יכול לגרום לאנשים שלא מאמינים לעשות את זה.
זה סתם כהערת אגב, לכל חסרי האמונה שביננו שפחדו לקרוא את הספר פן הם יצאו ממנו ולראשם שטריימל. אז לא, תהיו רגועים – לדעתי, מי שלא מאמין ממילא - יראה בכל הסיפור הזה צירוף מקרים הזוי ותו לא.
"האל לא ברא כלום שיכול להוכיח את קיומו, לאלה שלא רוצים להאמין בזה." אמר לי פעם מישהו חכם – והוא צדק.

"אתאיסטים אינם אלא אחי ואחיותיי בני אמונה אחרת... הם הולכים, כמוני, רק עד למקום שבו רגלי ההיגיון יכולות לשאת אותם - ואז קופצים."
אחלה הגדרה.

טוב, נרד מאחינו האתאיסטים ונעבור לסיכום:
סוג של ספר חובה. אהבתי מאד את חלקו הראשון, השזור בכל מיני אנקדוטות מעניינות על חיות וגני חיות. אני אוהבת ספרים אינטליגנטיים כאלה, שלא מתמקדים רק בנושא עליו מדבר הסיפור. מצד שני, קשה לעשות זאת במגניבות ולא באילוץ טרחני. יאן מרטל מצליח לשלב את כל העובדות הללו בסיפור בצורה כיפית ומעניינת, בלי להיות נודניק.
יופי של ספר. שווה לנסות.”