“קץ הילדות, סוף עידן התמימות, הגיע העת להתבגר ולהתפכח, להבין לאן מועדות פני האדם. יום בהיר אחד צל נופל על כדור הארץ, חלליות עוגנות במרום הערים המרכזיות, ובהן יצורים תבוניים אותם מכנים האנשים - "השליטים". לאחר תקופה קצרה של חשדנות ותוקפנות אנושית טיפוסית, נכפה על האנושות לקבל את מרותם. השליטים, המעדיפים את הכינוי משגיחים, מציגים עצמם כיצורים אלטרואיסטיים, אשר הגיעו לפלנטה כדי לשים קץ למלחמות ול”

“***** ואם היינו יודעים שבעוד ארבעה ימים העולם יגיע לקיצו? או עוד שנה? המחשבה הערטילאית הזאת שמזנבת אצלי מאז ומעולם הפכה בשבעה באוקטובר למוחשית מאי-פעם. שיחות "מה נעשה אם ייכנסו לבית מחבלים" הפכו בבת אחת להיות משהו שאשכרה מדברים עליו סביב שולחן האוכל. פתאום אפוקליפסה - עולמית, לוקאלית, אפילו עירונית - היא משהו שאפשר להרגיש, לשקול, להיערך, לתכנן. אולי בכל זאת נכון להגר לאוסטרליה, לבנות מק”

“# קשה להגדיר את הספר הזה – זה לא דיסטופייה – העולם כפי שהכרנו ממשיך לנוע. זה לא מדע בדיוני – אין בו שום חלק של "מדע" (חוץ מכמה השערות טבולות בז'רגון מדעי) והחלק הבדיוני בו – אמנם רב אך לא מהותי לסיפור. הוא לא פנטזיה אבל יש לגייס הרבה דמיון, ולפעמים תעצומות נפש, כדי לקרוא אותו. מגפה בלתי מוכרת פגעה 15 שנה לפני הווה הסיפור בעיירה קטנה בקנזס. שליש מהנפגעים מתו. שאר החולים הפכו לאחד משלושה טיפוסי”

“**** אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע ס”

“קץ הילדות, סוף עידן התמימות, הגיע העת להתבגר ולהתפכח, להבין לאן מועדות פני האדם. יום בהיר אחד צל נופל על כדור הארץ, חלליות עוגנות במרום הערים המרכזיות, ובהן יצורים תבוניים אותם מכנים האנשים - "השליטים". לאחר תקופה קצרה של חשדנות ותוקפנות אנושית טיפוסית, נכפה על האנושות לקבל את מרותם. השליטים, המעדיפים את הכינוי משגיחים, מציגים עצמם כיצורים אלטרואיסטיים, אשר הגיעו לפלנטה כדי לשים קץ למלחמות ול”

“***** ואם היינו יודעים שבעוד ארבעה ימים העולם יגיע לקיצו? או עוד שנה? המחשבה הערטילאית הזאת שמזנבת אצלי מאז ומעולם הפכה בשבעה באוקטובר למוחשית מאי-פעם. שיחות "מה נעשה אם ייכנסו לבית מחבלים" הפכו בבת אחת להיות משהו שאשכרה מדברים עליו סביב שולחן האוכל. פתאום אפוקליפסה - עולמית, לוקאלית, אפילו עירונית - היא משהו שאפשר להרגיש, לשקול, להיערך, לתכנן. אולי בכל זאת נכון להגר לאוסטרליה, לבנות מק”

“# קשה להגדיר את הספר הזה – זה לא דיסטופייה – העולם כפי שהכרנו ממשיך לנוע. זה לא מדע בדיוני – אין בו שום חלק של "מדע" (חוץ מכמה השערות טבולות בז'רגון מדעי) והחלק הבדיוני בו – אמנם רב אך לא מהותי לסיפור. הוא לא פנטזיה אבל יש לגייס הרבה דמיון, ולפעמים תעצומות נפש, כדי לקרוא אותו. מגפה בלתי מוכרת פגעה 15 שנה לפני הווה הסיפור בעיירה קטנה בקנזס. שליש מהנפגעים מתו. שאר החולים הפכו לאחד משלושה טיפוסי”

“**** אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע ס”