“#
קשה להגדיר את הספר הזה – זה לא דיסטופייה – העולם כפי שהכרנו ממשיך לנוע. זה לא מדע בדיוני – אין בו שום חלק של "מדע" (חוץ מכמה השערות טבולות בז'רגון מדעי) והחלק הבדיוני בו – אמנם רב אך לא מהותי לסיפור. הוא לא פנטזיה אבל יש לגייס הרבה דמיון, ולפעמים תעצומות נפש, כדי לקרוא אותו.

מגפה בלתי מוכרת פגעה 15 שנה לפני הווה הסיפור בעיירה קטנה בקנזס. שליש מהנפגעים מתו. שאר החולים הפכו לאחד משלושה טיפוסים, לפי סוג הוירוס שפגע בהם: א', ב', ג'. שלושת הסוגים מתפקדים – ונראים – כמין שונה של בני אדם, ושונים לחלוטין האחד מהשני. המגפה אינה מדבקת, ואחרי זמן מה הוסר הסגר מהעיירה והיא המשיכה בחייה, כ"עיירת מפלצות", שהשכנים נמנעים מקשר הדוק עם תושביה. גיבור הסיפור היה נער בזמן המחלה ובין הבודדים שלא נפגעו, עזב את העיירה וחי חיי תלישות וגלמודיות בעיר הגדולה. הוא חוזר לעיירה אחרי 15 שנה, פוגש לראשונה מזה עשור וחצי את אביו, שהיה כומר והשתנה, כמה מכרים ואת מי שהיה חברו הטוב, ולומד דברים שלא ידע על תוצאות השינוי.

הסיפור מעניין מאד ומתאר דברים שאנחנו מכירים: שחיתות, אובססייה וצדקנות, שלטון שמתבלבל בין שירות ציבורי ל"עשייה לביתו" הורמונים וסמים אחרים. הוא עוסק בקשר בין בני אדם שהוא מעל לצורה החיצונית שאותם בני אדם לבשו. הוא עוסק במוסר ובדרך – לעתים עקומה - בה אנשים פותרים דילמה מוסרית כמו העדפת עיקרון מוסרי אחד על האחר, ונשיאה בתוצאות הבחירה.

הספר כתוב נפלא, יצירתי ושונה. גרגורי מצליח להמחיש את סיפורו, ומצליח לשאוב את הקורא(ת) לתוך הווי חריג ביותר, כולל הרגשת גועל, מחנק ואף אמפתייה והתפעלות, ומשאיר אותך מהרהר בו גם אחרי הקריאה. ומה שמצחיק – כשגרגורי אינו כותב ספרים הוא מתכנת... שובר לך את כל הסטיריאוטיפים (-:”