“****




קודם כול, כחובב בדיחות אבא מדופלם (מקום רביעי בעולם), אז מה זה השם הזה לספר? הרגתם אותי, באימא.

אוקיי, אז אחרי שהורדנו את זה מהשולחן, "השתנות" (חיחיחי) זה אחלה ספר, ולא מוזכרת בו אפילו אסלה אחת!
(די, זהו. אני מבטיח. אבל, אהה, הוצאת גרף, הייתם צריכים לקרוא לספר הזה "טרנספורמציה" ולסגור עניין).

****

עכשיו כשאני קורא את המאחורה, כל הספר הזה נשמע כמו וואחד בולשיט, ואולי כל מה שגרוע בפנטזיה. ככה גם הרגשתי בעשרה או עשרים העמודים הראשונים. שוב כתיבה רוויית פאתוס, ועולם ימי-ביניימי מטופש, עם חרבות ומלכים ורוזנים ונשפים ומחוכים ודרקונים (שבטח מדברים אנגלית במבטא סקוטי), אנשים שמשלמים בזהב ואוכלים תרנגולות צלויות ולוגמים שיכר. שוב גיבור שמתחיל כסוג של אנטי-גיבור המגלה את ייחודו - ואז את כוחותיו - כנגד כל הסיכויים. בטח הוא גם יהיה טוב בחץ וקשת או משהו.

אלא ש... התבדיתי. ככל שהתקדמתי בקריאה גיליתי שקל לי יותר ויותר להתמסר לדמויות, ולתחושת הגילטי פלז'ר הכמעט מובנית בקריאה של פנטזיה טובה, אף על כל החסרונות לעיל. הדמות הראשית, עבד נקלה (באמת נקלה, אפילו נקלה מדי - המיץ של הסחי של הזבל, מלקק את סוליות נעליו של האחרון בשרשרת המזון), נצר לעם כבוש, העושה בשירותו של נסיך נעלה (שנמצא, מטבע הדברים, בראש אותה שרשרת מזון) מתקרב קמעא קמעא אל אדוניו בשם איזשהו צורך עלום להגן עליו מפני מי שחורש את רעתו. לאט לאט השניים - הייתכן? - מתיידדים, ונחשפים פרטים על ההיסטוריה של העולם והעמים אשר חיים בו, על מזימתם הנפשעת של שדים להשתלט על העולם, ועל קיומה (איך לא) של נבואה עתיקה הגורסת כי בעתיד יקום גיבור וכן הלאה וכן הלאה אתם מנחשים את ההמשך...

אבל לא. וזה מה שאהבתי בספר. שלכאורה הוא תואם את הז'אנר ונופל ברוב המלכודות שגורמות לספרים כאלה להיות מעאפנים, ואף על פי כן דווקא מצליח לרוב לחרוג מהן ולהיות משהו אחר, שלא ממש מזכיר עוד יתום עם צלקת על המצח או מעשייה שגרתית על אורקים, קוסמים אכזריים וניצחון הטוב על הרע.

זה לא ספר מושלם אבל נהניתי ממנו כמעט עד סופו, ויש בהחלט מצב שאני ממשיך עם הבא בסדרה - ("חירבונים"?).

אעדכן.


****”

“סיאון עומד בשוק העבדים כאדם כנוע שרוחו שבורה - צל של הלוחם והכשף שהיה בעבר. עברו שש-עשרה שנים מאז שאיבד את כוחות הכישוף שלו בטקסי הבאלתר - טקס בו קוברים את הכשף בחיים. הזיכרונות היפים על מולדתו אזריה ואהובתו היפהפייה, ליסאן, הערך העצמי שלו והזהות שלו נותרו קבורים עמוק בארון מתחת לאדמה, עטופים בדממה ואבק, לא מותירים בסיאון דבר מלבד טראומה קשה.

ההדחקה היא מנגנון הגנה של הנפש. כל זיכרון על חייו הקודמים, כאדם חופשי בארץ מולדתו, היה מביא עמו רגשות ומחשבות שמעוררים כאב נפשי עז. תחת השפלה יומיומית, אלימות חסרת רסן והתעללות מינית, סיאון היה מוכרח להדחיק את את הזיכרונות אל מחוץ למודעות, כדי להגן על עצמו מפני קריסה.

אלה הם חייו כרגע, אין טעם לחשוב על הארץ שנקראה פעם "אזריה". שם ממתין רק כאב.

שש-עשרה שנים חי סיאון כעבד, רואה את העולם אך לא נוגע בו. לא שותף לו. כל תכליתו היא לשרת אדם אחר.

ואז, אל שוק העבדים מגיע אדם שהוא ניגודו המוחלט: הנסיך אלקסנדר. לוחם אכזרי ויהיר, חסר סבלנות ובלתי צפוי, בעל נוכחות שאי-אפשר להתעלם ממנה.

נוכחותו בחייו של סיאון היא כמו, ותסלחו לי על הדימוי הפיזיקלי החנוני להחריד, משיכה בין מטען שלילי לחיובי - ניגודים שלא יכולים להתנתק זה מזה. לא באופן רומנטי.

(הלוואי שזה היה באופן רומנטי).

תחילה סיאון רק ממלא את תכליתו ומשרת את אלקסנדר, אבל אז מגלה שבאלקסנדר יש יותר ממה שנראה לעין. הוא מבין שעליו לעזור לו, לא מתוך אהבה, אלא משום שהוא מאמין שאלקסנדר הוא התקווה היחידה לעצור את מה שסטיבן קינג היה מכנה: "הרוע המוחלט". הראי-קירא.

במהלך 450 עמודים אנו עדים לסיאון לא רק מציל את אלקסנדר מפני כישופי השדים, אלא גם מפני עצמו. אלקסנדר הוא דמות הרסנית. האימפולסיביות והיוהרה שלו הרחיקו את כולם ממנו, גורמים לעם שלו ואפילו למעמד הגבוה לתאב אותו. הוא מצדו נהיה אדיש לעוינות הזאת, עד שסיאון, העבד שהתעמר בו, מגיע ומציל אותו מכישוף שדים.

התפתחות הדמות של אלקסנדר הייתה מדהימה. קרול הציגה אותו כדמות מתועבת כמעט כמו ג'ופרי באראת'יאון, וביד אומן הצליחה להפוך אותו בהדרגה לגיבור שיציל את העולם. וכל זאת מבעד לעיניו של מי שסבל ממנו יותר מכל: סיאון.

גם התפתחות הדמות של סיאון כתובה להפליא. הוא דמות מרגשת. אדם שהשלים עם גורלו ונעשה לצל כבול בשלשלאות, בטוח בכך שבני עמו (או מה שנותר מהם) רואים בו יצור טמא ומושחת, מתמודד עם הפחד הכי גדול שלו: לשוב הביתה.

גם הוא עובר מסע, לא אל הקצוות של טוב או רע - אלא פנימה, בחיפוש אחר האדם שהיה לפני שש-עשרה שנה.

סיאון מגלם את המוסריות שחסרה לאלקסנדר, מוסריות שיזדקק לה כדי להציל את העולם. אלקסנדר מגלם את הנחישות שחסרה לסיאון, ומלמד אותו מחדש, כילד הלומד את צעדיו הראשונים,

איך להיות לוחם.

זה לא העולם שנמצא בתהליך השתנות - אלא הגיבורים שבו.

5/5.”

“רומן יוצא מהכלל וכתוב בטוב טעם, עלילת פנטזיה עם נופך רומנטי למרות האכזריות השזורה בעלילה. מומלץ לחובבי הפנטזיה.”

“אזהרת מסע:
כשקוראים במקביל שתי טרילוגיות פנטזיה שונות נוצרת במוח תערובת משונה, משהו בסגנון מלפפון חמוץ בשוקולד או זיתים עם קטשופ, הלהיט האחרון אצל בן השנתיים שלי.

מה שקרה זה שהייתי באמצע טרילוגיית הערפילאים, לקחתי את הספר השני והשלישי לקראת החופשה שלנו, אלא שהיה קצת יותר מדי זמן עד החופשה וחשבתי לי שמיותר לסחוב שני ספרים כל כך כבדים לחופשה של עשרה ימים. עם ילדים. מה הסיכוי שאספיק לקרוא שניים. עדיף לקרוא את השני ולהשאיר לחופש רק את השלישי.
אז קראתי, והחופשה הלכה והתקרבה ופתאום קלטתי שיש לי רק ספר אחד! לחופשה של עשרה ימים! עם הילדים, אמנם, אז כמה כבר אספיק לקרוא, אבל בכל זאת, רק ספר אחד!
אז רצתי שוב לספריה, חמושה בהמלצה של יעל (תודה!) ולקחתי את השתנות לחופשה, שיהיה, והתחלתי ממנו, כי אולי הוא בכלל לא משהו וכדאי להשאיר דווקא את הערפילאים להמשך, כי ממנו אני כבר יודעת שאהנה. סוג כזה של היגיון, כמו להשאיר את החטיף הכי טעים לסוף, או שאתם מכירים את זה או שאין לכם מושג על מה אני מדברת וכנראה שאין טעם להסביר.

אז המעבר היה די חד. כמה עולמות פנטזיה אפשר להחזיק במוח במקביל? מסתבר שאצלי שניים הם המקסימום.
בהתחלה חשבתי שאין סיכוי שאוהב אותו. גיבורי הספר הם נסיך ועבד, נסיך די מרושע, אגואיסטי ויהיר. הוא והעבד יצטרכו לשתף פעולה, וללמוד לחבב ולהעריך זה את זה וכו' וכו'.
אני בעד גיבורים מורכבים, לא מושלמים, שלא הכל אצלם שחור-לבן, אבל רשעות אינה מורכבות וכשמצפים ממני לקבל מעשי אכזריות ככבניית דמות מורכבת זה קצת מעצבן אותי. אבל התברר שטעיתי, הספר לא ציפה ממני לקבל את הנסיך כמו שהוא. להפך, בלב הספר עומד השינוי של הנסיך, המאבק שלו במגרעותיו. המספר הוא העבד, השונא בתחילה את הנסיך ולומד להכיר אותו ולגלות את הפוטנציאל הגלום בו לאורך העלילה, ונקודת המבט הזו המיסה את ההתנגדות שלי.
בסופו של דבר, היתה לי תחושה שהסוף היה קצת מדי סגור, קצת מדי הפי אנד, וקצוות קשורים (גם אם בעצם נשארו לי שאלות לא פתורות על נקודות מסויימות בעלילה). היתה לי גם תחושה שהספר עשה שימוש בתבניות מוכרות ודי שחוקות, למען האמת (אמממ... יש חשש לספוילרים מכאן והלאה), כמו השניים שמתעבים זה את זה ולומדים להכיר ולאהוב, הבחורה המתייחסת לבחור בזלזול ושנאה כי עמוק בלבה היא בעצם מאוהבת בו, החבר הבוגדני שבסופו של דבר...
הבנתם. לא כל התבניות האלו נתפרו ממש עד הסוף, חלקם נשארו יותר בגדר סקיצה, הכנה לסיפור.
אבל פיצה על זה העולם העשיר והמרתק שהסופרת יצרה, ויש עוד שני ספרי המשך כך שהכל יכול להשתנות.
ואני בהחלט הולכת לבדוק את זה... בביקור הקרוב בספריה.”