פרנק, כלומניק שנזרק ממשאית חציר עליה תפס טרמפ בלי לבקש רשות, הוא אחד השבבים שניתזו כשאמריקה עברה ממצב אחד לשני - ממצב של קהילות קטנות הקשורות אחת לשניה בקשרים רופפים, חולקות ערכים שמרניים כמו חיי משפחה ועמל, מורכבות ברובן מחקלאים קטנים ופועלים החיים מיגיע כפיהם - אל מצב בו השפל הכלכלי לא איפשר פרנסה מספקת וחלק מהאנשים רצו לתפוס את החלום הקפיטליסטי בזנבו: לעבור לערים גדולות יותר, להרוויח, להשיג, ול

ערב פסח. הרכב שלי מכוסה בשכבות אבק אינסופיות. בתחנה הקטנה לרחצת מכוניות שבסמוך לביתי, משתרך תור היסטרי של סתומים כמוני. בלית ברירה, כדי לא למצוא את עצמי נוסעת ב'חג הניקיון' במכונית שכל מיני ילדים כתבו עליה באצבעותיהם 'הגיע הזמן לנקות אותי', הצטרפתי אליהם, כשברור לי שמצפה לי שעה ארוכה-ארוכה ומבוזבזת של המתנה משעממת... אבל אז נזכרתי, שלמרבה המזל, נמצאת איתי ברכב שקית ספרים שקניתי זמן מה קודם לכן. ש

לאט לאט אני צוברת מלים וסיפורים של סופרים שהחליטו להתאבד. זה לא שאני עושה מחקר על התופעה, או שאני מחפשת את הספרים האלה במיוחד. הרושם שלי - שלא נשען על סטטיסטיקה מבוססת - הוא שסוג מסויים של אנשים הופכים לסופרים. וסוג מסויים של סופרים מחליטים להתאבד. וסופרים מתאבדים יותר מאשר לא סופרים - כמובן באופן יחסי למספרם באוכלוסייה.

בראוטיגן - שפרט לספר הזה, שהוא ספרו האחרון, לא קראתי עוד ספרים שלו, כותב פ

את הכריכה של הספר הזה הייתי מכניסה לרשימה בשם "גברים חתוכים", לו היתה לי רשימה כזאת, אבל אין לי. יש לי רשימה ושמה "נשים חתוכות", כי משם מה מעצבים של כריכות של ספרי מתח ורומנים רומנטיים חושבים שזה מאוד אומנותי לעצב כריכה ועליה רק חלק מגוף של אישה, ולא החלק שכולל את הפנים שלה. אז על הכריכה של הספר הזה יש תקריב על חלק מהגוף של ארבעה גברים במדים, והם נושאים איתם קופסה שעליה דגל ארצות הברית. יחד עם הכו

אני שונא סופרלטיבים, אבל זה אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי-פעם.
הספר הזה נכנס בקלות לפנתאון של אומנות בלתי אפשרית. אומנות שמסוגלת להחיות משהו שנשכח כל כך מזמן. אומנות שמסוגלת להתעלות על המגבלה הסטטית ולהציג משהו דינמי: אומנות דינמית אחרת- הג'אז.

בדיוק כמו שצילומי סטילס על עטיפות תקליטי Blue Note עשו את זה- כך גם ג'ף דייר. הספר מהווה מעין אנתולוגיה של צילומים מילוליים שכאלה מחייהם של הנגנים

בדרום אפריקה של תחילת שנות ה- 50, בעיירה קטנה ומאובקת המוקפת בערבת דשא בלתי מאולפת, באגמים ובהרים עם נוף משגע, חיים להם בעושר ואושר גברים, נשים וילדים אפריקאנרים – בלונדינים בעלי עור לבן וצח, לנים להם בנוחות ובנחת בבתים לבנים וצחים, שותים תה בחצרות מתורבתות, לובשים בגדים מגוהצים למשעי, ועומדים זקופים וגאים על המשמר למען דרום אפריקה בטוחה ונקיה מכל עשב, קש וגבבה, ואבוי לאיזה יהודי ערמומי או צבעוני

לפעמים, כשאני צריך לעשות משהו שבאופן כללי די מביך ואותי במיוחד (נגיד, להציג בפני קהל) אני מתנחם בכל מיני מחשבות ניהליסטיות בדרגות שונות. ככל שקנה המידה גדול יותר, ככה ההשפעה קטנה יותר. זה שהיקום הוא אינסופי לא עוזר לי הרבה.

מה שכן עוזר זה לחשוב על העובדה שיש המונמון אנשים בעולם, ושפדיחות שנעשו מול קבוצה של 50 או 60 איש לא תזכה אותי ביותר מדי קרדיט-פדיחות.
אני מניח שאנשים כמו ביל קלינטון או א

דרום אפריקה, 1952. הדי מלחמת העולם השנייה בקושי נרגעו ובמדינה האפריקאית המרוחקת מחליטים לשדרג את הפערים החברתיים והגזעיים הקיימים לטובת חוקי גזע של ממש והפרדה חסרת בושה. האפריקנרים ההולנדים מתנשאים על הלבנים הבריטים, שני אלה על בני התערובת ה"צבעונים" וכולם יחד על השחורים הילידים. בתוך הסבך הזה מוצא את עצמו עמנואל, קצין משטרה בריטי שנקרא לפענח רצח של קצין משטרה בכיר עוד יותר שמשתייך לאחת המשפחות הא

היות ואני מכירה היטב את אופי החיים בדרום אפריקה, לפני 1995, קראתי את הספר מבעד לעיניים המסוגלות לדמיין כל סצינה במקום האירוע, כפר בגבול דרום אפריקה ומוזמביק. כספר מתח, הצליחה מאלה נאן להחזיק את הקורא עד העמוד האחרון, בציפייה למה שעשוי להתרחש. הסיפור מאוד מסובך משום שמדובר באוכלוסייה רבת גוונים, תרבויות שונות שאינן משתלבות זו בזו וחוקים דרקוניים האוסרים על מגע כלשהו בין האדם הלבן לאדם לא-לבן. כך הי