“לאט לאט אני צוברת מלים וסיפורים של סופרים שהחליטו להתאבד. זה לא שאני עושה מחקר על התופעה, או שאני מחפשת את הספרים האלה במיוחד. הרושם שלי - שלא נשען על סטטיסטיקה מבוססת - הוא שסוג מסויים של אנשים הופכים לסופרים. וסוג מסויים של סופרים מחליטים להתאבד. וסופרים מתאבדים יותר מאשר לא סופרים - כמובן באופן יחסי למספרם באוכלוסייה.
בראוטיגן - שפרט לספר הזה, שהוא ספרו האחרון, לא קראתי עוד ספרים שלו, כותב פה בשנת 1979 את מה שארע לנער אחד באורגון בשנת 1947, כשהיה בן 12. הוא כותב בגוף ראשון אבל הסיפור אינו סיפור של ילד. זה סיפור על ילד, מסופר על ידי גבר, שתובנותיו הן של גבר. הוא יודע כשהוא כותב את הסיפור שלו מה הלקח שאפשר להסיק ממנו, ואיך הוא קשור לדברים אחרים, שלא נראים קשורים.
בשנת 1947 נער בן 12 שמחזיק רובה ובכיסיו כדורים לא עורר תשומת לב מיוחדת. זה כנראה היה מחזה נפוץ שנערים בגיל כזה יוצאים החוצה לירות בדברים - בקופסאות, בתפוחים על עצים, בציפרים או בבעלי חיים.
בשנת 1947 נערים שמשפחתם עניה השיגו דמי כיס בדרכים רבות: הם אספו בקבוקי בירה משיכורים והחזירו אותם תמורת הפיקדון הזעום. הם אספו שלשולים ששימשו כפתיונות לדגים, וקיבלו תמורתם פני לאחד. וכשהצטברו להם המטבעות יכלו להחליט אם לקנות בהם המבורגר, משקה קל או כדורים לרובה.
בראוטיגן מתאר את נוף ילדותו (כך נראה): עיירה מאובקת באורגון, אגם בלי שם שאפשר לדוג בו דגים, חיים בשולי מגרש גרוטאות, ילד ממשפחה עניה שלא סופרים אותו ולכן עליו להסתפק בדמיון של עצמו ובידידות סודית עם ילד מקובל, סודית כי הילד המקובל לא יכול להרשות לעצמו לפרסם אותה. הוא כותב את סיפורו בדרך מיוחדת. לעתים הוא עוצר ופונה אל הקורא מאחורי גבו של הסיפור. זה נראה כאילו הוא אומר "אתם רואים? ככה היתה אמריקה ואנחנו אבק האדם היינו הלְבֶנים מהם היא נבנתה".
הספר הקצרצר - 94 עמודים בסך הכל - גרם לי כאב כשקראתי אותו. חשבתי על בדידות, על אין אונים ובחירות שגויות. חשבתי על הרגשה של חידלון, על "לא משנה אם אחיה או אמות" על הרגשה של אפסות וחוסר משמעות של היחיד, שלא משנה כמה מוכשר הוא כסופר, כישוריו כאדם אינם מספיקים.
על הכריכה האחורית כתוב "...הוא נמצא ללא רוח חיים בגיל 49 כשלצידו בקבוק של אלכוהול ואקדח" ואני אומרת - למה אתם לא אומרים התאבד? זה מה שהוא עשה, הרבה לפני גיל 49.”
