ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 13 ביוני, 2011
ע"י Solipsism
ע"י Solipsism
לפעמים, כשאני צריך לעשות משהו שבאופן כללי די מביך ואותי במיוחד (נגיד, להציג בפני קהל) אני מתנחם בכל מיני מחשבות ניהליסטיות בדרגות שונות. ככל שקנה המידה גדול יותר, ככה ההשפעה קטנה יותר. זה שהיקום הוא אינסופי לא עוזר לי הרבה.
מה שכן עוזר זה לחשוב על העובדה שיש המונמון אנשים בעולם, ושפדיחות שנעשו מול קבוצה של 50 או 60 איש לא תזכה אותי ביותר מדי קרדיט-פדיחות.
אני מניח שאנשים כמו ביל קלינטון או איימי וויינהאוס כן יכולים להתנחם בזה שהיקום הוא אינסופי.
כדי להפוך את המחשבה ליותר ממשית, אני מנסה לדמיין אחדים מאותם המונמון אנשים. לרוב התיאור שלהם הנבנה במוחי, דומה מאוד לדמויות הלקוחות מספריו של ריצ'ארד בראוטיגן. אמריקאים פשוטים עם דגל על המרפסת הקדמית שהולכים לכנסיה ומסרקים את השיער עם שביל בצד שמאל. באופן שחוטא לסטטיסטיקה הבסיסית אני איכשהו לא מדמיין אנשים עם עיניים מלוכסנות. אבל אולי אני צריך להתחיל.
בראוטיגן הוא מעניין. השם משפחה שלו מעניין, כי בתור שם משפחה די משעמם הייתם חושבים שהוא יהיה נפוץ. במקום זאת, החיפוש שהרצתי עליו בגוגל הן בעברית והן באנגלית הניב תוצאות שקשורות אך ורק בו. אם יהיה לי עסק, אני אקרא לו בראוטיגן.
העוצמה של הספר הזה טמונה ביכולת להעביר עירוב רגשות שכמעט ונשכח (נדחק?) מאיתנו ביום יום. את הרגשת החרטה על פגיעה באחר. פגיעה בשוגג שאפילו בדיעבד קשה לראות איך שרשרת הנסיבות הנורא הגיונית הוליכה אותך לשם. אלא שבמקרה הזה לא מדובר בסתם אי-נעימות, כמו לזרוק כדור שלג בצחוק על ילדה ג'ינג'ית ולראות איך פניה מתכרכמות לכדי בכי (true story, yo!). מדובר בהרג. הרג באנלי אולי, כי הילד מזוכה מאשמת הריגה ברשלנות, אבל כן נאלץ לעבור לעיירה אחרת כי האווירה לא בדיוק שיחקה לטובתו.
וככה זה, כמו שוונגוט היה אומר- כי במקום ללכת לאכול המבורגר הוא הלך לקנות כדורים לרובה הטו-טו שלו.
אורגון, המבורגרים, ודיינרים משנות ה50. אלה הדברים עליהם אני חושב כשהקיום שלי מתחיל להראות לי חשוב מדי.
14 קוראים אהבו את הביקורת
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
