לאט לאט אני צוברת מלים וסיפורים של סופרים שהחליטו להתאבד. זה לא שאני עושה מחקר על התופעה, או שאני מחפשת את הספרים האלה במיוחד. הרושם שלי - שלא נשען על סטטיסטיקה מבוססת - הוא שסוג מסויים של אנשים הופכים לסופרים. וסוג מסויים של סופרים מחליטים להתאבד. וסופרים מתאבדים יותר מאשר לא סופרים - כמובן באופן יחסי למספרם באוכלוסייה.

<mark>בראוטיגן</mark> - שפרט לספר הזה, שהוא ספרו האחרון, לא קראתי עוד ספרים שלו, כותב פ

בספריה משונה עובד צעיר מוזר, אשר גם גר בספרייה שפתוחה 24 שעות ביממה. אל הספרייה מביאים אנשים ספרים שכתבו והבחור מקבל את פניהם ורושם את שם הספר שהביאו. האנשים שבאים מביאים ספרים משוגעים כמו "גידול פרחים לאור נרות בחדרים של בתי מלון", או ספר שנדחה ארבע מאות חמישים ותשע פעמים על ידי הוצאות לאור.
אל המקום באה, וידה, בחורה צעירה ויפה שגורמת לכל הסביבה מבוכה אירוטית.
בין העובד לוידה מתפתח סיפור אהבה

לפעמים, כשאני צריך לעשות משהו שבאופן כללי די מביך ואותי במיוחד (נגיד, להציג בפני קהל) אני מתנחם בכל מיני מחשבות ניהליסטיות בדרגות שונות. ככל שקנה המידה גדול יותר, ככה ההשפעה קטנה יותר. זה שהיקום הוא אינסופי לא עוזר לי הרבה.

מה שכן עוזר זה לחשוב על העובדה שיש המונמון אנשים בעולם, ושפדיחות שנעשו מול קבוצה של 50 או 60 איש לא תזכה אותי ביותר מדי קרדיט-פדיחות.
אני מניח שאנשים כמו ביל קלינטון או א