אני שונא סופרלטיבים, אבל זה אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי-פעם.
הספר הזה נכנס בקלות לפנתאון של אומנות בלתי אפשרית. אומנות שמסוגלת להחיות משהו שנשכח כל כך מזמן. אומנות שמסוגלת להתעלות על המגבלה הסטטית ולהציג משהו דינמי: אומנות דינמית אחרת- הג'אז.

בדיוק כמו שצילומי סטילס על עטיפות תקליטי Blue Note עשו את זה- כך גם ג'ף דייר. הספר מהווה מעין אנתולוגיה של צילומים מילוליים שכאלה מחייהם של הנגנים היותר מעניינים מתקופת הביבופ של שנות ה50, על כל המורכבות של חייהם (הפסנתרנים באד פאוול ותלוניוס מונק סבלו שניהם מהפרעה נפשית- סכיזופרניה במקרה של פאוול). הזלתי דמעה במקומות מסויימים. קשה לי לתאר את הנוסטלגיה שהספר הזה עורר בי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם בזמנים שבהם אפילו לא התקיימתי במובן הכרומוזומלי.

אני יכול להמשיך ולהרעיף קלישאות מפגרות על זה שאי אפשר לתאר את הספר הזה במילים, ושלדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה- והכל לשווא. זה ספר שבקלות יכולתי לפספס אם הייתי דובק ברשימות הספרים המשעממות שלי. מזל שאני כל כך, כל כך חולה גם על המוזיקה הזו.

במהדורה האנגלית יש אחלה ביבליוגרפיה ודיסקוגרפיה, וגם מאמרון קצר של דייר אודות התפתחות הג'אז החופשי. אבל הכריכה של התרגום העברי כל כך לוקחת...

אני שונא סופרלטיבים, אבל זה אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי-פעם.
הספר הזה נכנס בקלות לפנתאון של אומנות בלתי אפשרית. אומנות שמסוגלת להחיות משהו שנשכח כל כך מזמן. אומנות שמסוגלת להתעלות על המגבלה הסטטית ולהציג משהו דינמי: אומנות דינמית אחרת- הג'אז.

בדיוק כמו שצילומי סטילס על עטיפות תקליטי Blue Note עשו את זה- כך גם ג'ף דייר. הספר מהווה מעין אנתולוגיה של צילומים מילוליים שכאלה מחייהם של הנגנים היותר מעניינים מתקופת הביבופ של שנות ה50, על כל המורכבות של חייהם (הפסנתרנים באד פאוול ותלוניוס מונק סבלו שניהם מהפרעה נפשית- סכיזופרניה במקרה של פאוול). הזלתי דמעה במקומות מסויימים. קשה לי לתאר את הנוסטלגיה שהספר הזה עורר בי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם בזמנים שבהם אפילו לא התקיימתי במובן הכרומוזומלי.

אני יכול להמשיך ולהרעיף קלישאות מפגרות על זה שאי אפשר לתאר את הספר הזה במילים, ושלדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה- והכל לשווא. זה ספר שבקלות יכולתי לפספס אם הייתי דובק ברשימות הספרים המשעממות שלי. מזל שאני כל כך, כל כך חולה גם על המוזיקה הזו.

במהדורה האנגלית יש אחלה ביבליוגרפיה ודיסקוגרפיה, וגם מאמרון קצר של דייר אודות התפתחות הג'אז החופשי. אבל הכריכה של התרגום העברי כל כך לוקחת...