אני שונא סופרלטיבים, אבל זה אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי-פעם.
הספר הזה נכנס בקלות לפנתאון של אומנות בלתי אפשרית. אומנות שמסוגלת להחיות משהו שנשכח כל כך מזמן. אומנות שמסוגלת להתעלות על המגבלה הסטטית ולהציג משהו דינמי: אומנות דינמית אחרת- הג'אז.

בדיוק כמו שצילומי סטילס על עטיפות תקליטי Blue Note עשו את זה- כך גם <mark>ג'ף דייר</mark>. הספר מהווה מעין אנתולוגיה של צילומים מילוליים שכאלה מחייהם של הנגנים