רק כשהגעתי לסוף הספר וראיתי את תודותיו של המחבר לאשתו, איימי צ'ואה, גיליתי להפתעתי שהמחבר הוא פרופסור למשפטים בייל. זכרתי את פריט המידע הזה מהספר "המנון הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה עצמה, אף היא פרופסור למשפטים בייל.
החלק המפתיע בזה הוא כמובן לא החלק של הפרופסור, את זה היה אפשר לנחש, אלא החלק של המשפטים. אם הייתי צריכה להמר תוך כדי קריאה, הייתי מתלבטת קשות בין ספרות לבין פסיכולוגיה, שכן הספר

יש הבדל - כולם יודעים - בין ספרים שנכתבים על הווה שהאותנטיות שלהם אינה מוטלת בספק גם כשאנחנו קוראים אותם שנים רבות אחרי שנכתבו, לבין ספרים שנכתבים על עבר. האחרונים מבוססים על תחקיר (מעמיק יותר או פחות) ועל ניסיון לדמות את הסגנון שהיה רווח באותה תקופה עליה נכתב הספר. הספר הזה שייך לסוג הזה, והוא בין הטובים לסוגו.

ניו יורק של 1909 פרויד - שכבר כתב ואף ניסה את תורתו המהפכנית, מבקר - בפעם הראשונה

נערת הבית התחילה בקריאת הספר בשבת שעברה. העצבנות שלה הרקיעה שחקים, והחזירה את כולנו לימי תחילת לימודי התכנות שלה, עם קריאות ביניים כועסות וזעם כללי. "הוא באמת מצפה," כך הנערה הזועמת, "שנכיר מראש את כל המושגים האלה מפסיכולוגיה?"

יש ספרי נוער, ויש ספרי מבוגרים. לא תמיד זה היה ככה. בתקופת האבן של ימי נעוריי לא היו הרבה מאוד ספרי נוער. וכך אחרי אורי ופרחים בעליית הגג, לא היה הרבה מה לקרוא, אלא אם ע

ששת קוראיי הותיקים יודעים שאת חומר הקריאה שלי אני צורכת בספריה. בדרך כלל אני לא נוהגת לקנות ספרי קריאה, בוודאי לא כאלה שטרם קראתי, כי מבחינתי זה חתול בשק, ומוצר לטווח קצר בלבד. פעם התלבטתי אם זה ראוי לרכוש ספר בתחנה מרכזית א' לפני עליה לאוטובוס, וללכת להחזיר אותו לאחר תום הנסיעה בחנות של אותה רשת בתחנה מרכזית ב'. אבל החלטתי שזה לא ראוי.

אז למה בכל זאת קניתי את הספר הזה? שאלה טובה. צירוף של מצב

איכשהו,בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרים על זקנה ועל מוות.לפעמים,עד כמה שזה נשמע מגוחך,מתגנבת למוחי המחשבה "מה יקרה אחרי המוות?".מרגישים משהו?אולי זה כמו בסרטים,שרואים אור גדול לבן ומרגישים תחושת חמימות?יש חיים אחרי זה?
אכן,מחשבות דיכאוניות מדי לילד בגילי.

בכל מקרה,הספר."המכונה לייצור ספרדים" בכלל נכתבה ע"י פורטוגלי.עד עכשיו ההיכרות שלי עם ספרות פורטוגלית (או פורטוגזית,תבחרו) הסתכמה בז'וז'ה

אינני אדם אופטימי מטבעי, פעמים רבות הייתי מסתכלת על חצי הכוס הריקה ובטחוני העצמי היה שמוט קרקע כך שספר זה היה מבורך עבורי ניתן לומר.

ספר מרתק מתחילתו עד סופו ואיננו עב כרס, סך הכול 144 עמודים כשמרביתם פחות מחצי עמוד ועל פי כן רעיונות גדולים הוא טומן בקירבו.
כביכול נשמע כי הספר הינו בנאלי ומשמים : הינה עוד ספר שמורה לנו לחשוב חיובי, מה החידוש ?
אך אין זה נכון, הספר עושה סוויץ' והופך את השאל

הספר "פשר הרצח" פורש בפנינו עלילה דמיונית המבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים. כידוע, באוגוסט 1909 הגיע זיגמונד פרוייד מוינה לניו-יורק כשהוא מלווה בכמה מחבריו. רובנפלד טווה מסביב לביקור זה עלילת רצח המתרחשת בחברה הגבוהה של ניו יורק. שניים הם המנסים לפענח רצח זה: האחד, בלש מקומי חד אבחנה, והשני, פסיכואנליטיקאי צעיר חובב שייקספיר.

הספר מצליח ליצור שתי תחושות מנוגדות זו לזו: האחת היא של בהירות רבה וה

האם כל ספר בלשים הוא ספר מתח?
האם כל ספר שהגיבור הראשי שלו הוא בלש או חוקר פרטי הוא "ספר בלשים"?
האם אין בעולם הספרותי בלשים נשואים באושר?

בכלל תכננתי לכתוב סקירה על ספר אחר, אך אותו הספר אינו מצוי משום מה במאגר הספרים באתר. לשמחתי השבת היתה ארוכה והיה בה די זמן לקריאת שפע של ספרים, טובים יותר, וטובים פחות. כך שאפשר לכתוב סקירה על ספר אחר, למרות שלא תכננתי לעשות זאת.

מיי היא סינית המתגוררת

אני בטוחה שפורטוגלים שקראו את הספר הבינו אותו הרבה יותר טוב ממני כיוון שיש שם הרבה הווי פורטוגלי שמפאת חוסר היכרותי איתו לא יכולתי להנות ממנו.
אבל מעבר לזה זהו ספר על בני אדם, על הזקנה, על החיים. ספר מרגש, עצוב, מצחיק, אנושי נוגע ללב שמסופר מנק' מבטו של אלמן טרי בן 84 שאולץ לעבור לבית אבות ולהסתגל למציאות חדשה. ומסתבר שגם בגיל כזה מקבלים תובנות חדשות על החיים.
המשפט שלדעתי הכי מרגש מהספר הוא שהו