ששת קוראיי הותיקים יודעים שאת חומר הקריאה שלי אני צורכת בספריה. בדרך כלל אני לא נוהגת לקנות ספרי קריאה, בוודאי לא כאלה שטרם קראתי, כי מבחינתי זה חתול בשק, ומוצר לטווח קצר בלבד. פעם התלבטתי אם זה ראוי לרכוש ספר בתחנה מרכזית א' לפני עליה לאוטובוס, וללכת להחזיר אותו לאחר תום הנסיעה בחנות של אותה רשת בתחנה מרכזית ב'. אבל החלטתי שזה לא ראוי.
אז למה בכל זאת קניתי את הספר הזה? שאלה טובה. צירוף של מצב רוח שפוף, מקום שלא ממש רציתי להיות בו, רצון לפצות את עצמי, מבצע הנחות גדול בחנות, עטיפה מושכת את העין וכותרת מסקרנת. מה לעשות. כזאת שטחית אני. נשים אחרות היו הולכות לקנות נעלי עקב אדומות או תיק מעצבים. אני הסתפקתי בספר בארבעים ותשעה שקלים.
בכל מקרה העטיפה והכותרת הם הדברים הטובים ביותר בספר הזה. ולא, אין בגוף הספר הסבר לשם. זה פשוט שם שמגיע מכלום. אולי אנשים בפורטוגל מבינים אותו, אני הייתי צריכה פרשנות. על העטיפה אין מה להכביר מילים - אפשר לראות אותה. ומה כל השאר? כתוב על הכריכה האחורית. פורטוגל. גבר בן שמונים וארבע מתאלמן ונכנס לבית האבות שבארץ אולי היו קוראים לו "בית גיל הזהב", אבל כאן הוא "הגיל השמח". קשה לו בהתחלה, והוא מפגין כל מיני סממנים של סרבנות, אבל בהדרגה הוא מתאקלם, ומוצא חברים חדשים.
זיקנה זה נושא מעניין. ורלוונטי מאוד. למעשה כמות השנים שנוספה במהלך המאה העשרים לתוחלת החיים הממוצעת גדולה יותר מכל השנים שנוספו במשך אלפי שנים של התפתחות אנושית. ובגלל הצמיחה המהירה הזאת בתוחלת החיים, יש לנו קושי רב להתמודד עם זיקנה. אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות בה. אז הנה הרצאה קצרה ובה תיאור של מחקר שניסה ללמוד איך להזדקן, מאותן חברות ברחבי העולם שיש בהן אחוז ניכר של קשישים בני מאה:
http://www.ted.com/talks/dan_buettner_how_to_live_to_be_100?embed=true&language=he
בחברות האלה אין מושג של "פרישה". למשל. אדם ממשיך עם עיסוקיו הרבה מעבר לגיל שישים ושבע. והוא ממשיך להיות פעיל גופנית, אך בלי לעסוק בצורה פורמלית כ"ספורט", אלא נמצא במקומות שמחייבים אותו להפעיל את הגוף ברציפות. יש שם כל מיני תובנות בנוגע לתזונה, אבל מה שחשוב בעיני היה מקום המגורים. הקשישים באותם מקומות גרים בלב הקהילה. בתוך הבתים שלהם, עם המשפחות, ועם אנשים בגילים שונים, כולל ילדים. אין בתי אבות.
"החיוך האטרוסקי" היה מרגש ונוגע ללב. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" היה קליל ומצחיק. "המכונה לייצור ספרדים" אינו לא זה ולא זה. התחושה היתה של עיסוק שטחי, לא קליל, בבעיות. הקריאה בספר מזכירה קצת קריאה בספרי נוער - חבורת מתבגרים עושים שטויות. אלא שה"מתבגרים" המדוברים הם כבר מבוגרים מאוד, בני שמונים ותשעים. אנשים שבאין לחברה דבר טוב יותר לעשות איתם, יושבים במושב לצים.
לא מעניין. לא מעמיק. לא קליל. ובשורה התחתונה מבחינתי: בזבוז של ארבעים ותשעה שקלים.

















