“רק כשהגעתי לסוף הספר וראיתי את תודותיו של המחבר לאשתו, איימי צ'ואה, גיליתי להפתעתי שהמחבר הוא פרופסור למשפטים בייל. זכרתי את פריט המידע הזה מהספר "המנון הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה עצמה, אף היא פרופסור למשפטים בייל.
החלק המפתיע בזה הוא כמובן לא החלק של הפרופסור, את זה היה אפשר לנחש, אלא החלק של המשפטים. אם הייתי צריכה להמר תוך כדי קריאה, הייתי מתלבטת קשות בין ספרות לבין פסיכולוגיה, שכן הספר עוסק בהמלט ובפרויד לא מעט.
אז הנה סיבה ראשונה לא לקרוא את הספר: הסופר הוא כאמור פרופסור למשפטים בייל עם מומחיות בשייקספיר, בתורתו של פרויד וגם יודע לכתוב. כאילו כל זה לא מספיק, הוא נשוי לאשה שהיא עצמה פרופסור למשפטים, יודעת לכתוב גם היא, אמא שאפשר אולי לחלוק על שיטות ההורות שלה, אבל אי אפשר לקחת ממנה את רמת ההשקעה הגבוהה שלה בהורות, מבחינת חשיבה ותכנון וגם כמותית, ויש להם שתי בנות שאף הן מוכשרות בטירוף, כמו שכל מי שקרא את הספר של אימי צ'ואה יודע. 
בקיצור, מסוג האנשים שגורמים לתחושת נחיתות קשה. זן אחר של בני אדם שאלא אם כן כל יממה שלהם מורכבת מ-24 ימים, בניגוד ל-24 השעות העלובות שלנו, לא ברור איך הם מצליחים להחזיק כל כך הרבה כדורי ג'אגלינג באויר בכזו מומחיות.
עוד סיבה? פרויד וחבורתו.
טיפוסים בלתי נסבלים, אם תשאלו אותי. כן, פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, הניח את הבסיס להכל ואנחנו אמורים לסלוח לו על היומרנות, על השוביניזם, על התאוריות האפויות למחצה בהן הוא האמין בבטחון עצמי מופלג, על הטעויות, על ההיבריס. 
זה לא שלמחבר אין ביקורת על פרויד, אבל ניכר שהוא בסך הכל מחבב את הדמות ועיקר הביקורת שלו מופנה כלפי יונג (שאכן מצליח להצטייר כעוד יותר בלתי נסבל מאשר השאר), והגישה של פרויד שמודגמת היטב בעלילה גרמה לי לתחושה של עקצוץ מעצבן לאורך כל הקריאה.
עוד סיבה? תיאורי האלימות שאינם חריגים במותחנים בני ימינו ועדיין לא מומלצים לרגישים.
שכנעתי אתכם? 
לא?
יופי, כי יש פה בסך הכל מותחן אינטלגנטי, שיחזור היסטורי של התקופה והאוירה שלמיטב הבנתי ההיסטורית הדלה הוא די משכנע ולא מעט מחכים, ובסך הכל ספר לא רע.”

“יש הבדל - כולם יודעים - בין ספרים שנכתבים על הווה שהאותנטיות שלהם אינה מוטלת בספק גם כשאנחנו קוראים אותם שנים רבות אחרי שנכתבו, לבין ספרים שנכתבים על עבר. האחרונים מבוססים על תחקיר (מעמיק יותר או פחות) ועל ניסיון לדמות את הסגנון שהיה רווח באותה תקופה עליה נכתב הספר. הספר הזה שייך לסוג הזה, והוא בין הטובים לסוגו.

ניו יורק של 1909 פרויד - שכבר כתב ואף ניסה את תורתו המהפכנית, מבקר - בפעם הראשונה והאחרונה - בעולם החדש. מתלווים אליו כמה מתלמידיו, מסתפחים אליו כמה ממעריציו, וכמה ממתנגדיו מוכנים לצעדים קיצוניים כדי לבלום אותו ואת תורתו. וכאילו בלי קשר מתגלה גופת אישה צעירה שנרצחה באופן זוועתי, וכמה ימים אחריה מתרחשת תקיפה של צעירה אחרת. ניו יורק של אותה תקופה היא עיר קרתנית, מושחתת, שהון ושלטון הולכים בה יחד בלי להתבייש.

הספר מעניין מאד, כתוב היטב ועמוס ברעיונות: לפעמים קשה לעקוב אחרי שתי העלילות המתפתחות בד בבד ונראות לא קשורות אחת לשנייה. דיונים בנושא פסיכואנליזה והתאוריות של פרויד ויונג, הקשר בין פוריטניות מינית לבין בעיות נפשיות הנובעות ממנה, בין תאוריה מהפכנית והניסיון (הבלתי אפשרי) לענות באמצעותה על כל השאלות שיתעוררו אי פעם.

אהבתי את הספר - אליו הגעתי בגלל הביקורת של בלו בלו (תודה!) העלילה (המותחת!) היא משנית לדיונים הפילוסופיים - פסיכולוגיים, מקום הנשים, ההתייחסות למין. בקיצור הספר מומלץ למי שאוהב דיון פילוסופי ומתעניין בהתנהגות האנושית גם זו של אלה שמנסים לתאר אותה.”

“נערת הבית התחילה בקריאת הספר בשבת שעברה. העצבנות שלה הרקיעה שחקים, והחזירה את כולנו לימי תחילת לימודי התכנות שלה, עם קריאות ביניים כועסות וזעם כללי. "הוא באמת מצפה," כך הנערה הזועמת, "שנכיר מראש את כל המושגים האלה מפסיכולוגיה?"

יש ספרי נוער, ויש ספרי מבוגרים. לא תמיד זה היה ככה. בתקופת האבן של ימי נעוריי לא היו הרבה מאוד ספרי נוער. וכך אחרי אורי ופרחים בעליית הגג, לא היה הרבה מה לקרוא, אלא אם עברת למדף המבוגרים. גם היום זה לא בדיוק ככה. הסוגות אמנם קיימות, אבל הקוראים לא תמיד עונים על הדרישות הללו. מבוגרים קוראים ספרי נוער. מתבגרים קוראים ספרי מבוגרים. "פשר הרצח" הוא ספר למבוגרים. הסיבה שהוא ספר למבוגרים היא בדיוק מה שהעלה את חמתה של נערת הבית. כן. הוא, כלומר הסופר, מצפה שנכיר מראש את "כל המושגים האלה מפסיכולוגיה". למעשה המושגים האלה מפסיכולוגיה אינם רק חלק מהותי מהספר, אלא הרקע שעליו הוא צמח.

בתוך סוגת ספרי המתח הבלשיים אפשר למצוא ספרים שאינם עומדים בפני עצמם. כמו בפרסומת הותיקה לשקדי מרק, מדובר בספרים שבהם העלילה הבלשית היא רק התירוץ. המטרה היא הרקע: היסטורי, חברתי, הומוריסטי, בידיוני או אחר. הבעיה עם ספרים מהסוג השני היא שהם נוטים לשקוע הרבה יותר מדי בערך המוסף. התחקיר לוקח זמן, עיצוב הרקע גם דורש מאמץ. כתוצאה, העלילה הבלשית נזנחת. כלומר היא קיימת, אבל משנית. הכותב לא משקיע בה הרבה. ומכאן התפרים גסים ופוערים חורים לא הגיוניים בעלילה. זה לא אמור להפריע לקורא, כי גם עבורו העלילה הבלשית אינה המנה העיקרית, אלא רק התוספות, ולכן זה לא משנה.

פשר הרצח נראה כמו ספר כזה. תעלומה בלשית שנכתבת על רקע היסטורי אמיתי. הרקע הוא ביקורו של זיגמונד פרויד בניו-יורק בשנת 1909. במקביל לביקור מתפתחת גם עלילת מתח בלשית, ובה תלמיד-מעריץ אמריקאי של פרויד נקרא לסייע בפענוח פשע. נורה אטקינס נמצאת פצועה ופגועה בחדרה, ואופן הפגיעה שלה דומה בצורה מחרידה לדרך שבה מצאה את מותה נערה אחרת. אלא שנורה איבדה את זכרונה בעקבות הטראומה שעברה. כאן נכנסים הפסיכואנליטיקאים לתמונה, ושיטתם החדשה והנתונה במחלוקת. הספר נכתב משתי נקודות מבט: זו של מספר יודע כל הפורס את הדרך שבה מתפתח התחקיר הבלשי, ודרך נקודת המבט של ד"ר יאנגר, פסיכולוג אמריקאי צעיר, בנו הרוחני של פרויד.

אם כן, זהו ספר הנכנס לקטיגוריה המדומיינת שלי "בלשים בעלי ערך מוסף". המטרה העיקרית, כך נראה, היא כתיבה על פרויד ותורתו. בהתאם לכך הספר אכן מלא וגדוש ב"כל המושגים האלה מפסיכולוגיה". וזה מה שהופך אותו לספר למבוגרים. לא מודע, הדחקה, איד, אגו, תסביך אדיפוס, נוירוזות, היסטריה, ועוד הם כבר לא "מושגים מפסיכולוגיה", אלא חלק מהרקע התרבותי של בוגרים בחברה המערבית במאות העשרים והעשרים ואחת. בני נוער יכולים להרשות לעצמם שלא להכיר את המושגים, ואז הקריאה עשויה להיות מעיקה. שכן, שלא כמו התופעה הנפוצה בז'אנר המדומיין שלי, כאן אין הרקע ההיסטורי עיקר והעלילה הבלשית תפל, אלא הן כרוכות זו בזו. ניכר כי נערך תחקיר מעמיק, וכך התיאור ההיסטורי של העיר ניו-יורק, תיאור הדיאלוגיים האפשריים מפי פרויד, יונג ומלוויהם, ושאר הפרטים הקטנים כמו מראה העיר, תיאור הבגדים המתאימים לתקופה ועוד, כתובים בצורה מאוד אותנטית ואמינה. עם זאת הדייקנות בכתיבת הרקע אינה באה על חשבון העלילה הבלשית. העלילה הבלשית גם היא כתובה היטב. השאלה מי תקף את נורה אטקינס, מדוע הוא עשה זאת, והאם רוצח פסיכופת מסתובב חופשי בניו-יורק, ממשיכה להטריד לאורך כל הספר, ומקבלת תפניות ותהפוכות מרתקות. וגם המלט. כן, זה של שייקספיר. גם לו יש חלק ותפקיד חשובים בעלילה. וגם את זה, לידיעתם של קוראים פוטנציאליים בעשור השני לחייהם, המחבר מצפה שתכירו ותדעו על מה מדובר, בלי שירבה הסברים מקדימים.

הכריכה האחורית מבטיחה מותחן פסיכולוגי מבריק, והפעם אני מסכימה. גם נערת הבית, אגב, אחרי שצלחה את משוכת הז'רגון הפסיכואליטי בעזרתה האדיבה של ויקיפדיה, אומרת שמדובר ב"ספר חכם מאוד", סוף ציטוט.

אז אני ממליצה, ומכריזה בזה על אתגר קטן לקוראים חדי העין. בניגוד לעבודה המוקפדת מאוד בכתיבה, ההוצאה לאור קצת חיפפה, ויש פסקה המופיעה פעמיים בספר, בשינוי קל של התרגום. למוצא הישר מובטח כבוד ויקר.”

“הספר "פשר הרצח" פורש בפנינו עלילה דמיונית המבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים. כידוע, באוגוסט 1909 הגיע זיגמונד פרוייד מוינה לניו-יורק כשהוא מלווה בכמה מחבריו. רובנפלד טווה מסביב לביקור זה עלילת רצח המתרחשת בחברה הגבוהה של ניו יורק. שניים הם המנסים לפענח רצח זה: האחד, בלש מקומי חד אבחנה, והשני, פסיכואנליטיקאי צעיר חובב שייקספיר.

הספר מצליח ליצור שתי תחושות מנוגדות זו לזו: האחת היא של בהירות רבה והיכרות עם המסופר, עד להרגשה ביתית. רובנפלד השיג זאת על ידי מחקר תקופתי מעמיק שאת תוצאותיו הוא חושף בפנינו. התחושה השניה, המנוגדת לראשונה, היא של מסתורין אפלולי הנובע מהחשכה והעוות שבנפש האדם הפסיכוטי. שתי תחושות אלה, כשהן משמשות בערבוביה, הופכות את הספר לכזה שקשה להנתק ממנו.

חלק מיופיה של העלילה נעוץ במורכבותה. מחד גיסא, היא לינארית ואין בה קפיצות, כך שהיא מצייתת לכללי אחדות העלילה והזמן של אריסטו. מאידך גיסא, חוות דעתנו כקוראים אודות זהות האשם משתנה ללא הרף. חשיפת התעלומה דרך עיניהם של הגיבורים מתאפיינת בתפניות רבות ואנו מוצאים עצמנו מופתעים מחדש בכל תפנית. בניגוד לספרי מתח זולים בהם תגליות הבלש מונחתות עלינו, כאן התחושה היא שהכל רציף הגיוני ומתבקש מעצמו.

"פשר הרצח" מכיל, מלבד סיפור פשע, גם ניתוחים פסיכולוגיים לרוב, ולא מעט דיונים אודות מהותה של האנליזה ואפן תפקודה. תוך כדי כך מוצג בעוז המאבק הערכי בין פרוייד לבין מי שהוא סימן כממשיך דרכו, קארל יונג. אותו מאבק בין המדעי למיסטי, ובין המיני לפוריטני, נארג ביד אומן לתוך עלילת הרצח ומסייע בהבנת המניעים הסמויים של גיבורי הספר.

אני שאבתי הנאה עצומה גם משילובו של המלט בספר. המונולוג של "להיות או לא להיות" נדון בהרחבה, ומפרשים שונים מוצאים בו פנים שונות לפי טעמם האישי ולפי גישתם לפסיכואנליזה. גם המלט עצמו, כמו פרוייד וכמו יונג, משמש לא רק חלק מהעלילה, אלא גם משל מתוחכם אודותיה.

לסיכום: מה כבר ניתן לבקש מספר מתח? עלילה מרתקת? יש.
מורכבות גדולה אך לא מעיקה? יש.
חדירה אל הסבך של המוח האנושי על אפיקיו החולניים? יש ויש.
ובנוסף, כתיבה קולחת, סיפור עקבי ותענוג צרוף.
"פשר הרצח" של רובנפלד הוא ספר המתח הטוב ביותר שקראתי השנה. מומלץ.”