#
כל הדברים מבהיקים כיפים
כל היצורים גדולים כקטנים
כל הדברים נבונים כמופלאים
את כולם ברא אלוהים

כל אלה הן שורות של מזמור (דתי?) ידוע בבריטניה. והם גם שמות ספריו של ג'יימס אלפרד ווייט, המוכר בשם העט ג'יימס הריוט, וטרינר כפרי ביורקשייר בעל רקע (ומבטא) סקוטי עמוק. הריוט כתב על חייו כוטרינר כפרי, חמוש בכישרון סיפורי ענק, בחוש הומור נפלא, באנושיות רחבת-היקף ובנכונות לצחוק בעיקר על עצמו.

יש כמ

אין כמו הבית! מה מעורר אצלנו הרגשה של בית? המשפחה, קרובים וידידים, ריחות מאכלים מוכרים? אצל הריוט זה קצת אחרת: "כאשר נפל עלי השער ידעתי כי אכן שבתי הביתה" :-) והשער הזה היה רק אחד מבין שבעה שערים (!) שהיה צריך לעבור בדרכו לחווה שתחזוקתה לא היתה אופטימלית.

זהו הספר הרביעי בסדרת ספריו של ג'יימס הריוט, וטרינר ביורקשייר הכפרית, המתאר את חוויותיו עם האנשים ובעלי החיים באזור. אם בספר השלישי הוא נע לס

****




נולדתי בלי מרפקים, נצר לשושלת ארוכה של חסרי מרפקים. אין אצלנו במשפחה עורכי דין ערמומיים, מנהלים כוחניים, או אפילו סתם אנשים שהתגברו בהצלחה על הפוליטיקה הקטנה, הפנימית והמטונפת שיש כמעט בכל מקום עבודה. זה לא זורם אצלנו בדם. בניגוד לאנשים שפורחים ממש כשהם צריכים לנווט בין מה ש-X אמר ל-Y ומה זה בעצם אומר על הסיכויים שלי לדרוך על Z ולקבל את העבודה, אותי זה ממש מלחיץ אפילו כשאשתי מספרת לי

בשיחה כתובה על שירה קראתי ציטוט של רילקה:
"ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומשמעות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה בידינו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, הרי הם התנסויות. בעבור טור אחד של שיר צריך לראות הרבה ערים, אנשים ועצמים, צריך להכיר את החיות, להרגיש איך עפות ציפורים ולדעת את המחווה בה הפרחים נפתחים בבוקר… צריך להיזכר בדרכים העוברות בצמתים לא מודעים, לה

בימי ראשית דרכי בסימניה, לפני כשנתיים פחות או יותר, פרסמתי סקירה קצרה ולא מאוד ממצה על ספר מרשים שקראתי בזמנו, "אחים בקרב" (שעליו התבססה סדרתם עטורת הפרסים של טום הנקס וסטיבן שפילברג - "אחים לנשק"), פרי עטו של היסטוריון לא שגרתי ולא מאוד מקובל בברנז'ה האמריקנית הספציפית, סטיבן אמברוז. רמזתי אז למה שאני אומר היום בלב שקט ובפה מלא : אמברוז, שנפטר לדאבוני ממחלת הסרטן כבר בשנת 2002, עשה למקצוע ההיסטור

מהתחלה לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד מהספר הזה, יותר נכון מהסופר. יצא לי לקרוא את רוברט האריס והוא לא... אין לו את ה... בואו נגיד שיש סופרים טובים ממנו. בכל זאת, יש לי חולשה להיסטוריה ובמיוחד היסטוריה עתיקה והסקרנות הייתה חזקה ממני. חוץ מזה, בתקופה שהמונדיאל תפס את רוב שעות הפנאי שלי, ספר קליל דווקא יכול להתאים.
האקווה אוגוסטה היא אמת מים המספקת את צרכיהם של תושבי מפרץ ניאפוליס. בעקבות בעיה בזרי

רומן היסטורי. שילוב של רומאו וג'ולייט, צ'יינאטאון, וסרט אימים. אבל אינני אומר את זה מזלזול, כי הסך כל מוצלח מאד. הרגשתי את עצמי מרותק בצורה בלתי רגילה.

רומאו וג'ולייט אתם כבר מבינים. צ'יינאטאון (סרט חובה!) זה על איילי נדל"ן שקונים אדמות צחיחות, אחר כך משחדים את מי שצריך כדי להסיט מקורות מים לכיוון האדמות האלה — כשגיבור הסיפור עולה על המזימה ובכך מסמן מטרה על עצמו.

והמפלצת: זה הר הגעש ווסו

אני מאוד אוהבת לשתות תה עם חלב. להתכרבל תחת הפוך כשגבי נשען על ערמת כרים נכבדה וספר מונח על ברכיי.
הגילטי פלז'ר שמסב לי הנאה רבה יותר אם מדובר בספר משעשע שמעלה חיוך על השפתיים.

לאחרונה עברתי תקופה לא פשוטה שבמהלכה הייתי עדה למלתעותיו של המוות חסר הרחמים בשיא עוצמתו, אשר לקח קרובת משפחה הקרובה לי בדם. לאחר שנות סבל רבות ומייסרות כרע גופה תחת הנטל והוכרע סופית. באותה העת חלחלה בי ההבנה שהמוו

שימו לב, כל הפירומנים שביננו - המים מככבים כשחקן הראשי בספר שלפנינו, המים ולא האש ו/או האפר.

עם סיום הספר תרוצו למתקן המים הקרים ותגמעו בשקיקה מספר כוסות מנוזל החיים הזה.

הספר אינו, אני חוזרת, אינו עוסק בחורבנה של פומפיי כתוצאה מהתפרצותו של הר הגעש וזוב. אכן בפרק האחרון ניתן תיאור מפורט של האירועים, לכל חובבי ז'אנר האסונות.

עניינו של הספר הוא בהשחתה של האדם הקטן, כמו גם פקידי רשות , אציל