ביקורת ספרותית על סופר צללים מאת רוברט האריס
ספר טוב

---

****




נולדתי בלי מרפקים, נצר לשושלת ארוכה של חסרי מרפקים. אין אצלנו במשפחה עורכי דין ערמומיים, מנהלים כוחניים, או אפילו סתם אנשים שהתגברו בהצלחה על הפוליטיקה הקטנה, הפנימית והמטונפת שיש כמעט בכל מקום עבודה. זה לא זורם אצלנו בדם. בניגוד לאנשים שפורחים ממש כשהם צריכים לנווט בין מה ש-X אמר ל-Y ומה זה בעצם אומר על הסיכויים שלי לדרוך על Z ולקבל את העבודה, אותי זה ממש מלחיץ אפילו כשאשתי מספרת לי על העניינים שיש לה בעבודה. אני לא יודע מה להגיד ומה לייעץ, כי אני נאיבי מדי, ומתרחק מתככנות ומפנקסנות ככל שאני יכול. זה לא אומר שאני לא ציני, או לא מבין שהעולם כולו מלא בזה ושאין ברירה, אבל גם כשהשכנה שלי בונה בלי היתר-בניה ומאיימת לפתוח חלון לחצר שלי בניגוד לסיכומים, אני מתפתל בייסורים ולא יודע לנחור בשאט-נפש ולהגיד לה איזה משפט מחץ שיניס אותה בחזרה לדירה שלה ושיגרום לה לרדת מכל העניין כי היא לא רוצה להסתבך עם מישהו כמוני.

כשאני מרים את מבטי אל כל הדילים ותתי-העסקאות שנרקמות שם למעלה, בפוליטיקה הגדולה, עם ביבי ובוז'י ויאיר וציפי, וכל הבחירות ומה שיקרה עם החרדים ועם המתנחלים והמפלגות והערבים והגושים החוסמים, אני בכלל רוצה לברוח מעצמי. כי האנשים האלה, שאחראיים על גורלי ועל גורל כולנו, הם אף יותר ערמומיים ומשומנים גם מהשכנה הנחשית שלי, וההשפעה שלהם על חיי עוד יותר גדולה, ובסדרי גודל עצומים - וגם זה מתגמד ליד הפוליטיקה העולמית, שמחרידה אותי עד עמקי נשמתי, להבין כמה אני קטן ולא משמעותי, כמה אני נאיבי ושנוא ולא מגיע אפילו לדרגה של כלי משחק פעוט בידיהם של כל הכוחות הטמירים שמעופפים להם שם בחוץ במטוסי המנהלים המתוחכמים שלהם, מפגישה ללחיצת יד רבת משמעות, מישיבת דירקטוריון לוועדת שירותים חשאיים.


****


סופר צללים מקצועי (או הכינוי הקולע הרבה יותר באנגלית - "ghost writer") שכותב אוטוביוגרפיות לאנשים שלא מסוגלים לעשות את זה בעצמם, נשכר כדי לערוך השלמת-בזק לכתיבת סיפור חייו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לאחר שהאיש שעשה את תחילת העבודה מת בתאונת טביעה פתאומית ומסתורית חודש לפני הדד-ליין. הוא מגיע לאחוזה מפוארת ב"מרת'ס ויניארד" ונשאב במהירות לתוך מערכת מסועפת של תככים ופוליטיקה, הגדולה בהרבה מכפי מידותיו.

רוברט האריס מתגלה מספר לספר כסופר מקורי ומרתק שמצליח להעניק לכל אחד מספריו כיוון ונופך שונה לחלוטין. הפעם, בניגוד למה שמתבקש מהפרמיס הדי "book-noir"י שמתואר כאן, הטון של המספר בגוף ראשון הוא כמעט משועשע, למרות הערפל הכהה והחורפי שאופף אותו מכל עבר, מה שבמפתיע הולם ומחזק עד מאוד את התחושה של מישהו שלא ממש מבין למה הוא נכנס. דווקא את זה אהבתי מאוד. הפחד, המועקה, הכובד ורצינות-היתר שמורגשים בסרט של רומן פולנסקי לפי הטריילר שראיתי, וחבל שכך - מופיעים בספר במינונים עדינים יותר, מה שמעניק לו תחושה מורכבת ועשירה הרבה יותר מאשר החדגוניות ההיצ'קוקית המעצבנת והמתבקשת של "ספר רציני על תככים ומזימות". בספר הזה, שלא נכתב, לא היו יכולים להופיע משפטים מסוג "אנשים מתלוננים על הידרדרות הרמה מאז ששיקספיר התחיל לכתוב קומדיות" או "בבחירה בין ערב שכולו הטפת מוסר שמאלנית מרוצה מעצמה לבין האפשרות לעבוד עם פושע מלחמה לכאורה, העדפתי את פושע המלחמה. אז המשכתי לבהות בטלוויזיה." או "שמעתי ששר החוץ לשעבר נהרג בתאונת דרכים. זאת היתה הידיעה הרביעית בחדשות. אין דבר שהוא יותר לשעבר מפוליטיקאי לשעבר."


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על סופר צללים