ביקורת ספרותית על יום הפלישה - הנחיתה בנורמנדי המבצע האמפיבי הגדול בהיסטוריה מאת סטיבן אמברוז
ספר מעולה

---

בימי ראשית דרכי בסימניה, לפני כשנתיים פחות או יותר, פרסמתי סקירה קצרה ולא מאוד ממצה על ספר מרשים שקראתי בזמנו, "אחים בקרב" (שעליו התבססה סדרתם עטורת הפרסים של טום הנקס וסטיבן שפילברג - "אחים לנשק"), פרי עטו של היסטוריון לא שגרתי ולא מאוד מקובל בברנז'ה האמריקנית הספציפית, סטיבן אמברוז. רמזתי אז למה שאני אומר היום בלב שקט ובפה מלא : אמברוז, שנפטר לדאבוני ממחלת הסרטן כבר בשנת 2002, עשה למקצוע ההיסטוריה בענק את מה שניסיתי אני לעשות בקטן בכיתותיי במשך שמונה עשרה שנות הוראה, עד לפרישתי לפני כשנה וחצי - למצוא, למרכז ולהאיר את הסיפורים הקטנים, האנושיים, המעניינים, אלה שיעוררו הזדהות, שיסייעו לתלמידים להבין ולזכור באמצעותם את התמונה הכוללת ובסופו של תהליך, יתרמו להעלאת קרנה של הדיציפלינה ההכרחית הזו, שתודו - סובלת כבר שנים מיחסי ציבור רעים (בטופ 3 של "המקצועות המשעממים והמייאשים" ברוב מוסדות החינוך בארץ, יסודיים ואילך).

ספריו של אמברוז אינם רומנים במובן הקלאסי של המונח; אין בהם דמות אחת מרכזית שעוברת תלאות ומהפכים, אבל הם כנראה הדבר הקרוב ביותר לרומן שיכולה הספרות ההיסטורית להציע. מבנם המיוחד של ספריו, שמתחילים כולם בסיפורים קטנים של אנשים קטנים לכאורה ושהולכים ומתאחדים ומתקרבים לקראת רגע השיא, הוא אמנות שעליה נאמר בצרפתית - "צריך לדעת לעשותה"... וכשאמברוז מדווח למשל מסדרת פגישות שקיים עם אייזנהאואר (מי שהיה מפקדו העליון של צבא בעלות הברית במלחמה"ע השנייה), 20 שנה אחרי שהמלחמה נסתיימה, לקראת כתיבת ביוגרפיה רשמית על חייו של האיש, שהנשיא דאז חושב שמי שניצח את המערכה לא היה גורם ההפתעה וגם לא איזשהו מהלך טקטי מבריק, אלא בונה נחתות אירי ממולח ושתיין מניו-אורלינס, שרכש יבול שנתי של עץ מהגוני בשלמותו מהפיליפינים בשנת 44 - אתה מבין כמה אתה לא מבין ומנגב בעדינות את לחלוחית זווית עיניך, תוך-כדי סינון קללות נמרצות כלפי מציאות העידן המודרני, ששובה אותנו במכלאות בנויות היטב של אימאג'ים וקונספציות.

אמברוז גם מצליח במשימה חשובה נוספת : הוא משיב את הקורא לימים "שלפני הציניות", בטרם נמצאו ופורסמו הסברים מלומדים על "הנסיבות האמיתיות שבעטיין נכנסה ארה"ב למלחמת העולם השנייה" (בין השאר - רצון לנער את הכלכלה המדשדשת באמצעות גיוס כל הגורמים לייצור מאסיבי של אמצעי לחימה) ומחזיר בגאון את כבודם האבוד של עשרות אלפי חיילים שאיבדה אמריקה - רק במערכה על צרפת; אלפים-אלפים שנשכחו מלב, מכורח הנסיבות ובחלוף השנים ורק מספר גננים בשכר טורחים עדיין לטפח את קבריהם ואת סביבתם. במעשה זה מזכיר לי אמברוז מנטרה ששמעתי עשרות פעמים מפי האדם שניסה לחנך אותי בגיל הפוחז של חטיבת הביניים, מר בני מלכה : "אתה לא חייב להסכים, אבל אתה חייב לכבד"... אח"כ אני בתורי עשיתי מזה 'דקלום להמונים' - אבל זה כבר סיפור אחר...

חשוב לי להדגיש שהספר "יום הפלישה" איננו בשום אופן 'מסחטת רגשות' בנוסח "רומני המשרתות" (ועקרות הבית) ששגשגו בארץ לפחות עד שלהי הסבנטיז; זהו מסמך מנומק, מדויק, שמספק לקורא ים (תרתי-משמע) של מראות ופסיפס של דמויות, מוכרות יותר ואלמוניות לחלוטין, ושמותיר לו מרחב לא מבוטל של חשיבה עצמאית. כלום פגשתם פעם "חמם והגש" בן 600 עמודים ?!...

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על יום הפלישה - הנחיתה בנורמנדי המבצע האמפיבי הגדול בהיסטוריה