“ספר פשוט מעולה. סומרסט מוהם הוא אומן הסיפורים הקצרים - קצר, תמציתי וקולע. ההתבוננות שלו בבני אדם מצליחה לחדור לקרביהם, לחשוף את צפונות הנפש על כל קטנותה או גדולתה. אנשים ריקניים וצבועים מתגמדים תחת עטו המושחז באופן משעשע במיוחד.
הסיפור דחף יצירתי הוא שיאו של הלעג ליומרנות ריקה. כשקראתי אותו ממש צחקתי בקול רם -

"הפרוזה היא שהקנתה לה אותו חבר-מעריצים מסור, קטן-אך-איתן (כפי שהגדירה אותו בכושר ניסוחה הנדיר), שהכריז עליה כאמנית הגדולה ביותר של הלשון האנגלית במאה הזאת. בעצמה נהגה לומר, כי בסיגנונה - צלול אבל שורשי, מלוטש אך עשיר - עיקר כוחה, וכי רק בפרוזה נזדמן לה להביא לידי ביטוי אותו הומור מענג אך מרוסן, שקוראיה נכבשו לו. זה לא היה הומור של רעיונות, גם לא הומור של מלים, אלא הומור דק הרבה יותר; זה היה הומור של פיסוק. בהבזק של השראה גילתה את האפשרויות הקומיות הגלומות בנקודה-פסיק, ועשתה בכך שימוש מרובה ומעולה. היא מיקמה אותו כך, שאם היית אדם משכיל בעל חוש הומור חריף, אומנם לא געית בצחוק אבל ציחקקת בהנאה, וככל שהיית משכיל יותר, ציחקקת בהנאה רבה יותר. ידידיה אמרו, כי מה שפיתחה, גימד כל הומור אחר למחוספס ומוגזם. נמצאו סופרים שניסו לחקותה אבל לשווא. היינו-הך מה אמרת על מרת אלברט פוסטר, בדבר אחד היית חייב להודות: היא ידעה למצות כל טיפת הומור מנקודה-פסיק ובדבר זה איש לא התקרב אפילו לקרסוליה."

גרסה מתוחכמת לבגדי המלך החדשים, בהם הקורא מוצב על תקן הילד.

ועוד מאותו סיפור " כמו פטריוטים רציניים רבים, הואיל ולא ידעה לאיזה צד תוכרע הכף הישעתה את חשיפת השקפותיה הפוליטיות."”