אני מאוד אוהבת לשתות תה עם חלב. להתכרבל תחת הפוך כשגבי נשען על ערמת כרים נכבדה וספר מונח על ברכיי.
הגילטי פלז'ר שמסב לי הנאה רבה יותר אם מדובר בספר משעשע שמעלה חיוך על השפתיים.
לאחרונה עברתי תקופה לא פשוטה שבמהלכה הייתי עדה למלתעותיו של המוות חסר הרחמים בשיא עוצמתו, אשר לקח קרובת משפחה הקרובה לי בדם. לאחר שנות סבל רבות ומייסרות כרע גופה תחת הנטל והוכרע סופית. באותה העת חלחלה בי ההבנה שהמוות באמת קיים. אומנם ידעתי זאת מקרובים אחרים שמתו אבל מעולם לא בצורה כזאת ישירה שראיתי את הגופה הדוממת עצמה מולי, מה שהיה פעם אדם בעל מחשבות, רצונות וצרכים, התגלגל לכדי גוף נוקשה, שובק חיים שבמוחי עוד עלתה המחשבה המייאשת שתקום מרבצה, תסיר את הסדין ויתגלה הכול כמתיחה אחת ממושכת, אכזרית אך מקלה, שבסופה נצטחק כולנו ויפרוש כל אחד לביתו.
זו הסיבה שהרגשתי צורך עז בספר שיפיג את הכאב, הבלבול והחרדה שקיננה בי מפני סופיות החיים ורימות שמחוררות את מה שהיה פעם אדם פעלתני. מהעובדה שבסופו של דבר הוא יכרסם גם בי. העובדה המצמררת שאף אחד אינו התחמק עדיין מגורל זה.
לצורך כך, נברתי במדף הספרים שאיכלסו אותו ספרים ששאלתי מהספרייה וטרם קראתי. עיניי נחו על ספרו של ג'יימס הריוט שעדיין לא קראתי. לא חשבתי פעמיים ואחזתי בספר, תוך כדי שרגליי מובילות אותי אל אזור המטבח וידיי מתעסקות בהכנתו של ספל תה מהביל עם חלב, בדיוק בכמות שאני אוהבת. לאחר סיום המלאכה, דידיתי כשבידיי אחוז הספל החם והספר דחוק בבית שחיי.
התיישבתי על הכיסא, הנחתי את הספל על השולחן הצמוד ושקעתי בעולם הקריאה כשאני מסלקת ממוחי אי-אילו מחשבות טורדניות ומעיקות.
ספריו של ג'יימס הריוט מוכרים לי היטב. הם מורכבים מסיפורים קצרים שמתארים את עבודתו כוטרינר כפרי מוסמך ועל החוויות הטובות ואף הרעות שמהוות מנת חלקו. הוא פורש בדייקנות בפני הקורא את התרוצצותו בין חווה זו או אחרת, הוא מצייר בפנינו את המראות שחולפים לנגד עיניו בעת ביקוריו אצל חוליו המגוונים. אנגליה ובעיקר מחוז יוקשייר נגלים לעינינו במלוא תפארתם בימים שונים: בימי חורף כששלג כבד מכסה את האדמה, בימי האביב כשהפרחים פורחים ומלבלבים להם במלוא זוהרם ורעננותם הממכרת, בימי הקיץ החמים כאשר החום הרב שורה על הארץ ואף בימי הסתיו כשעלעלי העצים צונחים על האדמה בשלל צבעים עזים.
שום סיפור שחולק עימנו הריוט לא משעמם את הקורא. הריוט יודע לרקום סיפור קולח כאילו היה רקמה עדינה. שום רקמה סיפורית אינה דומה לרעותה. הוא מקפיד להעשיר את הקורא במגוון מושגים, תופעות ובעיקר מגוון בעלי חיים ובריות הפוקדים את סיפוריו בקביעות. אף על פי שהסיפורים כאן עיקרם בעלי חיים, האדם אינו נזנח ממעמדו והוא חובר לחברו ההולך על ארבע לא פחות משההולך על ארבע הוא חברו של האדם.
סיפורים על כלבים עוינים חשופי שיניים מאיימות שגורמים לצל של מחשבה על שינוי קריירה לרקדנית בלט לחלוף במוחו, כלבים מיוחדים שבליבם מצויה אובססיה בלתי מובנת למכנסי ג'ינס, חתולים מגרגרים, פרות עוינות שההתעסקות בהן היא התאבדות של ממש ושליחה אל העולם הבא. [אני לא צוחקת! מי שברצונו להתאבד שיעמוד מול פרה זועמת ומהר מאוד יפרד מהעולם שלנו ויגיע לעולם שכולו טוב]
אך בה- בעת גם סיפורים על בני האדם וייחסם אל בעלי חיים. סיפור מצוין שכזה שגרם לי להזיל דמעות לא מעטות הוא הסיפור על איש עסקים ממולח ורע לב שאובדן חתולו גרם לו להפגין רגש רב. סיפור אחר, מצוין לא פחות, הוא הסיפור על הספר שמזרה אימה על התושבים הגברים של דארובי עם מספריו, שמרגיש רגשות אשם כלפי הזנחתו את כלבתו ברגע שיכרותו ולכן מזעיק את הריוט המסכן בכל פעם ופעם בשעות לא קונבציונליות שגורמות להריוט לרצות להתפרץ עליו ולהעמידו במקומו אך מזגו של הריוט, אופי רגיש ונוח להפליא, לא מאפשר לו לפעול כך וגורמים לו לבלוע את מילותיו ולדגול בשתיקה מבישה.
כפי שרובכם יודעים אני בחורה רגישה מאוד ולכן לקרוא על קורותיו של הריוט, רגיש כמוני, עשה לי טוב על הלב. הריוט הוא וטרינר מקסים בעל לב זהב שהפיח חיים בסיפורים הללו לא פחות מבעלי החיים שהיוו חלק. בעזרת כשרונו לתאר חוויות בצורה מלבבת והומוריסטית הצלחתי לדמיין כל מקרה ומקרה באופן פרטני מאוד. הריוט אינו רק ורטרינר אלא אדם שמחובר לטבע ואוהב אדם. הוא אוהב את בני משפחתו ואוהב את עבודתו. למרות הקשיים המרובים, העייפות, נדודי השינה ורפיונו של הגוף באופן מתמיד, הוא לא מתלונן ומכבד כל פציאנט. וגם אם ישנם רגעים שהוא מרגיש שהגיעו מים עד נפש ברגע לאחר מכן מתרחש משהו שמאפשר לו לשכוח את מה שקרה ולשמוח בחלקו, על בחירת המקצוע.
בספר זה, למרות תיאוריו הנרחבים את חיות משק הבית האנגלי והחווה כאחד ואת הנופים הכפריים המוכרים שהילכו על קסם כאילו תיאר אותם בפניי לראשונה, מצטרפים תיאורים על מסעותיו הבין יבשתיים שמתוארים בצורת יומן. מסע אחד באוניה עם משלוח עגלים יפייפיים בדרך אל רוסיה הקרירה אשר אנשיה שונים מאוד מהעם האנגלי אותו מכיר הסופר מימים ימימה. מסע אחר נעשה במטוס וכל יעודו להעביר פרות מג'רזי אל יעדן באיסטנבול.
בנוסף לזאת, הריוט מצרף אל אחדים מסיפוריו את בנו ג'ימי ובתו רוזי. הוא מספר לקורא כיצד נולדה בתו רוזי [ הפרק האהוב עלי ביותר וגם המצחיק ביותר, לטעמי. פרק שפשוט גורם לך לרצות בילדים ולקנא בהריוט שמתמוגג מנחת מילדיו] והחששות של הריוט מלידה זו ששונה במעט מלידת בנו הבכור אך טומנת בחובה חששות אחרים, חששות שמלווים כל לידה באשר היא. פרק אחר מתאר בפוטרוט את הקשר ההדוק בין האב לילדיו. למרות שהריוט עבד בעבודה מאוד אינטנסיבית שתבעה ממנו להיעדר שעות רבות מהבית אפילו בשעות לא נוחות בעליל, הוא השכיל להיות לצד ילדיו ולראותם גדלים כשלקח אותם איתו מגיל צעיר לחוות את העבודה כוטרינר, בהמשך אף ילדיו נהיו לו לעזר ועזרו לו בכל שהצטרך. באמת שהיו אלה פרקים שהתרפקתי עליהם בהנאה רבה מאוד. זמן האיכות בין האב לילדים היה מאוד נוגע ללב וחדר לנימי ליבי והגביר את אהבתי להריוט ולחייו.
ברור לי שהספר הזה הציג בפני הקורא את הצד היפה, לרוב, של החיים אבל לעניות דעתי הצד הטוב העפיל על הצד הרע. הריוט ידע לקלף את הרוע ולחשוף את הטוב המסתתר בתוכו. אני לא אגיד לכם שאין בספר זה ובספריו האחרים רגעים עצובים וכואבים אך הם מזעריים לעומת טוב הלב, האנושיות והאופטימיות המשתפכת מספריו. המסר העיקרי, לדעתי, בספריו של הריוט הוא שלצד הכאב, הטרגדיה והעצבות הולכים השמחה, התקווה והאהבה. החיים מורכבים מרגעים עצובים, שמחים, מדכאים והומוריסטיים ולמרות זאת אסור לאבד עשתונות, קור רוח ובעיקר את אהבת הזולת והאופטימיות. הם אלה שמחזקים את האדם בימיו החשוכים ביותר.
לסיום, ציטוט שהצחיק אותי במיוחד, שאני חושבת שאחד המשתמשים כאן יתחבר אליו מאוד. הציטוט מתאר מפגש בין זיגפריד, אחד מעמיתיו הוטרינרים של הריוט , לבין הריוט בעת בילוי משפחתי בטבע:
" אף אחד מאיתנו לא סבל מנדודי שינה, לא זיגפירד ולא אני. באותן הזדמנויות נדירות שהשינה מיאנה לרדת עלינו, פנינו איש-איש אל ספרו המיוחד. שלי היה- האחים קאראמאזוב. רומן עצום אבל עלי השפיע בשמותיו כמו סם. כבר בתחילתו הרגשתי שהשמות נוסכים עלי שינה: אלכסיי פידרוביץ' קאראמזוב היה בנו השלישי של פיודור פאבלוביץ'. מאוחר יותר, כשנפגשתי עם גרגורי קוטוזוב, יפים פטרוביץ' פולנוב, סטפאנידה בדריאגינה, ואי-אילו אחרים, כבר הייתי נישא בתרדמה."
" זיגפריד החזיק ליד מיטתו ספר על הפיזיולוגיה של העין. הייתה שם פסקה אחת שתמיד הייתה מרדימה אותו. פעם הראה לי אותה: "שריר העטרה הראשון משוקע בגוף העטרה ובהתכווצותו הוא מושך את גוף העטרה קדימה, ומפחית בכך את הלחץ על הרצועה התומכת. בעוד ששריר העטרה השני הוא שריר היקפי בנוי המונח על העטרה ובהתכווצותו הוא מושך את גוף העטרה לעבר העדשה השקופה" מעולם לא הגיע מעבר לנקודה זו."
רק אלוהים יודע כמה צחקתי מהפסקה הזאת. ידעתי שהריוט הוא אדם נפלא אבל לא ידעתי שהוא ניחן בגאונות! פסקה זו מוכיחה, מעל לכל צל של ספק, את היותו אדם רגיש, נפלא ובעל הומור אנגלי משובח!
