“בימי ראשית דרכי בסימניה, לפני כשנתיים פחות או יותר, פרסמתי סקירה קצרה ולא מאוד ממצה על ספר מרשים שקראתי בזמנו, "אחים בקרב" (שעליו התבססה סדרתם עטורת הפרסים של טום הנקס וסטיבן שפילברג - "אחים לנשק"), פרי עטו של היסטוריון לא שגרתי ולא מאוד מקובל בברנז'ה האמריקנית הספציפית, סטיבן אמברוז. רמזתי אז למה שאני אומר היום בלב שקט ובפה מלא : אמברוז, שנפטר לדאבוני ממחלת הסרטן כבר בשנת 2002, עשה למקצוע ההיסטוריה בענק את מה שניסיתי אני לעשות בקטן בכיתותיי במשך שמונה עשרה שנות הוראה, עד לפרישתי לפני כשנה וחצי - למצוא, למרכז ולהאיר את הסיפורים הקטנים, האנושיים, המעניינים, אלה שיעוררו הזדהות, שיסייעו לתלמידים להבין ולזכור באמצעותם את התמונה הכוללת ובסופו של תהליך, יתרמו להעלאת קרנה של הדיציפלינה ההכרחית הזו, שתודו - סובלת כבר שנים מיחסי ציבור רעים (בטופ 3 של "המקצועות המשעממים והמייאשים" ברוב מוסדות החינוך בארץ, יסודיים ואילך).

ספריו של אמברוז אינם רומנים במובן הקלאסי של המונח; אין בהם דמות אחת מרכזית שעוברת תלאות ומהפכים, אבל הם כנראה הדבר הקרוב ביותר לרומן שיכולה הספרות ההיסטורית להציע. מבנם המיוחד של ספריו, שמתחילים כולם בסיפורים קטנים של אנשים קטנים לכאורה ושהולכים ומתאחדים ומתקרבים לקראת רגע השיא, הוא אמנות שעליה נאמר בצרפתית - "צריך לדעת לעשותה"... וכשאמברוז מדווח למשל מסדרת פגישות שקיים עם אייזנהאואר (מי שהיה מפקדו העליון של צבא בעלות הברית במלחמה"ע השנייה), 20 שנה אחרי שהמלחמה נסתיימה, לקראת כתיבת ביוגרפיה רשמית על חייו של האיש, שהנשיא דאז חושב שמי שניצח את המערכה לא היה גורם ההפתעה וגם לא איזשהו מהלך טקטי מבריק, אלא בונה נחתות אירי ממולח ושתיין מניו-אורלינס, שרכש יבול שנתי של עץ מהגוני בשלמותו מהפיליפינים בשנת 44 - אתה מבין כמה אתה לא מבין ומנגב בעדינות את לחלוחית זווית עיניך, תוך-כדי סינון קללות נמרצות כלפי מציאות העידן המודרני, ששובה אותנו במכלאות בנויות היטב של אימאג'ים וקונספציות.

אמברוז גם מצליח במשימה חשובה נוספת : הוא משיב את הקורא לימים "שלפני הציניות", בטרם נמצאו ופורסמו הסברים מלומדים על "הנסיבות האמיתיות שבעטיין נכנסה ארה"ב למלחמת העולם השנייה" (בין השאר - רצון לנער את הכלכלה המדשדשת באמצעות גיוס כל הגורמים לייצור מאסיבי של אמצעי לחימה) ומחזיר בגאון את כבודם האבוד של עשרות אלפי חיילים שאיבדה אמריקה - רק במערכה על צרפת; אלפים-אלפים שנשכחו מלב, מכורח הנסיבות ובחלוף השנים ורק מספר גננים בשכר טורחים עדיין לטפח את קבריהם ואת סביבתם. במעשה זה מזכיר לי אמברוז מנטרה ששמעתי עשרות פעמים מפי האדם שניסה לחנך אותי בגיל הפוחז של חטיבת הביניים, מר בני מלכה : "אתה לא חייב להסכים, אבל אתה חייב לכבד"... אח"כ אני בתורי עשיתי מזה 'דקלום להמונים' - אבל זה כבר סיפור אחר...

חשוב לי להדגיש שהספר "יום הפלישה" איננו בשום אופן 'מסחטת רגשות' בנוסח "רומני המשרתות" (ועקרות הבית) ששגשגו בארץ לפחות עד שלהי הסבנטיז; זהו מסמך מנומק, מדויק, שמספק לקורא ים (תרתי-משמע) של מראות ופסיפס של דמויות, מוכרות יותר ואלמוניות לחלוטין, ושמותיר לו מרחב לא מבוטל של חשיבה עצמאית. כלום פגשתם פעם "חמם והגש" בן 600 עמודים ?!...”

“"אני חושב שזה פשוט מהמם; לחשוב על החיים שהוקרבו למען העיקרון הזה, על המחיר הנורא ששולם ביום ההוא בחוף זה לבדו, 2,000 נפגעים. אבל הם עשו זאת כדי שהעולם יהיה חופשי. זה מוכיח מה בני אדם חופשיים מוכנים לעשות כדי לא להיות משועבדים" (הגנרל דווייט אייזנהאואר על הפלישה בראיון שהעניק לוולטר קרונקייט בחוף אומהה בשנת 1964. עמוד 511).

הספר "יום הפלישה" מאת ההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (שקודם לכן כתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה־101), מתאר את סיפורו המדהים של אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, "מבצע אוברלורד". תכנון המבצע ארך כשנתיים וחייב את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני אדם. זהו סיפורם של כ־175,000 חיילי בעלות הברית שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים בהם החזיק הצבא הגרמני. סדר הכוחות של הפלישה כלל כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים.

הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. גם כאשר לחמו בנחיתות מספרית ובתנאים קשים הסבו חייליו אבדות כבדות לאויביהם ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הפיקוד המעולה של פילדמרשל אירווין רומל (המנוסה בהרבה מיריבו האמריקני אייזנהאואר, שפיקד לראשונה על כוחות בלחימה רק כשנה קודם לכן במבצע "לפיד" בצפון אפריקה) הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה והצניחה, ובהם הבוקאז' המפורסם, וכמובן העובדה שמבצע איגוף אנכי ימי (אם כי המבצע כלל גם איגוף אנכי אווירי בקנה מידה רחב) נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים. למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. אלה הם גיבוריו של הספר הזה. כשהגיעה שעת המבחן והם נאלצו להגן על חירותם, הם לחמו בעוז והוכיחו כי חיילי הדמוקרטיה אינם רופסים, וביכולתם להביס את חיילי אימפריית הרשע הנאצית, תוצרי הקנאות והמשמעת העיוורת.

את הספר קראתי לראשונה בעיצומו של קורס מ"כים חי"ר, לאחר כמעט שנה לשירות בצנחנים. הקורס התקיים בלב הנגב במהלך החורף שבין דצמבר 2002 לפברואר 2003 (והוא זכור לי כקר ורטוב במיוחד). שקראתי את הספר באוהל לפני השינה או בשטחי האש בין תרגילים לא היה צריך הרבה כדי לדמיין את חיילי בעלות הברית בעת ההסתערות על החופים ובכאוס הנוראי ששרר בלילה בו הונחתו והוצנחו מן האוויר (מה גם שהסרט "להציל את טוראי ראיין", בו צפינו שוב בקורס, והסדרה "אחים לנשק" המחישו זאת טוב מאוד).

אמברוז הוא סופר מוכשר. דוגמה ליכולתו לתאר את האירועים באופן שקופץ ועולה מדפי הספר ניתן לראות באופן שבו הוא בקרב שניהלה פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה־101 באחוזת ברקור. הפלוגה הוצנחה בליל הפלישה עמוק מאחורי קו הביצורים של האויב הגרמני, כשמשימתה, כחלק משימת הדיוויזיה המוטסת 101 כולה, לנתק את רצועת החוף מן התגבורות של הצבא הגרמני בפנים צרפת, ולפגוע בריכוזי אויב משמעותיים לכוח המגן על נורמנדי. הכאוס הנורא ששרר בעת הצנחת הכוחות הביא לכך שעיקר הצנחנים צנחו שלא בקרבת יעדיהם ונוצר קושי מהותי לכוחות להתכנס ולהתגבש במסגרות הלחימה האורגניות והמקוריות. הצנחנים, כמו צנחנים, לא ויתרו, גילו נחישות ודבקות במשימה לאור המטרה, התאגדו ליחידות ארעיות ומעורבות שכללו לוחמים משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות. למן הרגע שהתארגנו מילואו בדבקות את משימתם.

דוגמה בולטת היא הפשיטה שבה "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.
במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267).

הספר עשיר במפות, וניכר כי המחבר הקפיד על מחקר יסודי ומקיף. אמברוז מציג לקורא תמונה בהירה ונהירה של יום הפלישה, ומבאר את אשר התרחש בשדה הקרב הן מזווית הפיקוד הבכיר של המסגרות הלוחמות והן מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים בכדי לספר את הסיפור כולו. אמנם, המחבר מעלה על נס את גבורת חיילי בעלות הברית באופן שנראה לעיתים כהאדרת יתר על חשבון העובדות ופוגם מעט בדיוק ההיסטורי, אולם רוחב היריעה, יכולתו לספר סיפור מרתק, ארוז היטב ומוגש כראוי לקורא, מכפרים על כך והתוצאה מעולה. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר שראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!”

“"אני חושב שזה פשוט מהמם; לחשוב על החיים שהוקרבו למען העיקרון הזה, על המחיר הנורא ששולם ביום ההוא בחוף זה לבדו, 2,000 נפגעים. אבל הם עשו זאת כדי שהעולם יהיה חופשי. זה מוכיח מה בני אדם חופשיים מוכנים לעשות כדי לא להיות משועבדים" (הגנרל דווייט אייזנהאואר על הפלישה בראיון שהעניק לוולטר קרונקייט בחוף אומהה בשנת 1964. עמוד 511).

הספר "יום הפלישה" מאת ההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (שקודם לכן כתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה־101), מתאר את סיפורו המדהים של אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, "מבצע אוברלורד". תכנון המבצע ארך כשנתיים וחייב את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני אדם. זהו סיפורם של כ־175,000 חיילי בעלות הברית שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים בהם החזיק הצבא הגרמני. סדר הכוחות של הפלישה כלל כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים.

הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. גם כאשר לחמו בנחיתות מספרית ובתנאים קשים הסבו חייליו אבדות כבדות לאויביהם ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הפיקוד המעולה של פילדמרשל אירווין רומל (המנוסה בהרבה מיריבו האמריקני אייזנהאואר, שפיקד לראשונה על כוחות בלחימה רק כשנה קודם לכן במבצע "לפיד" בצפון אפריקה) הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה והצניחה, ובהם הבוקאז' המפורסם, וכמובן העובדה שמבצע איגוף אנכי ימי (אם כי המבצע כלל גם איגוף אנכי אווירי בקנה מידה רחב) נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים. למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. אלה הם גיבוריו של הספר הזה. כשהגיעה שעת המבחן והם נאלצו להגן על חירותם, הם לחמו בעוז והוכיחו כי חיילי הדמוקרטיה אינם רופסים, וביכולתם להביס את חיילי אימפריית הרשע הנאצית, תוצרי הקנאות והמשמעת העיוורת.

את הספר קראתי לראשונה בעיצומו של קורס מ"כים חי"ר, לאחר כמעט שנה לשירות בצנחנים. הקורס התקיים בלב הנגב במהלך החורף שבין דצמבר 2002 לפברואר 2003 (והוא זכור לי כקר ורטוב במיוחד). שקראתי את הספר באוהל לפני השינה או בשטחי האש בין תרגילים לא היה צריך הרבה כדי לדמיין את חיילי בעלות הברית בעת ההסתערות על החופים ובכאוס הנוראי ששרר בלילה בו הונחתו והוצנחו מן האוויר (מה גם שהסרט "להציל את טוראי ראיין", בו צפינו שוב בקורס, והסדרה "אחים לנשק" המחישו זאת טוב מאוד).

אמברוז הוא סופר מוכשר. דוגמה ליכולתו לתאר את האירועים באופן שקופץ ועולה מדפי הספר ניתן לראות באופן שבו הוא בקרב שניהלה פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה־101 באחוזת ברקור. הפלוגה הוצנחה בליל הפלישה עמוק מאחורי קו הביצורים של האויב הגרמני, כשמשימתה, כחלק משימת הדיוויזיה המוטסת 101 כולה, לנתק את רצועת החוף מן התגבורות של הצבא הגרמני בפנים צרפת, ולפגוע בריכוזי אויב משמעותיים לכוח המגן על נורמנדי. הכאוס הנורא ששרר בעת הצנחת הכוחות הביא לכך שעיקר הצנחנים צנחו שלא בקרבת יעדיהם ונוצר קושי מהותי לכוחות להתכנס ולהתגבש במסגרות הלחימה האורגניות והמקוריות. הצנחנים, כמו צנחנים, לא ויתרו, גילו נחישות ודבקות במשימה לאור המטרה, התאגדו ליחידות ארעיות ומעורבות שכללו לוחמים משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות. למן הרגע שהתארגנו מילואו בדבקות את משימתם.

דוגמה בולטת היא הפשיטה שבה "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.
במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267).

הספר עשיר במפות, וניכר כי המחבר הקפיד על מחקר יסודי ומקיף. אמברוז מציג לקורא תמונה בהירה ונהירה של יום הפלישה, ומבאר את אשר התרחש בשדה הקרב הן מזווית הפיקוד הבכיר של המסגרות הלוחמות והן מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים בכדי לספר את הסיפור כולו. אמנם, המחבר מעלה על נס את גבורת חיילי בעלות הברית באופן שנראה לעיתים כהאדרת יתר על חשבון העובדות ופוגם מעט בדיוק ההיסטורי, אולם רוחב היריעה, יכולתו לספר סיפור מרתק, ארוז היטב ומוגש כראוי לקורא, מכפרים על כך והתוצאה מעולה. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר שראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!”

“אמנם פה ושם שנויים במחלוקת אבל המון המון פרטים..ודם.”