“# יש סופרים שעוסקים בעימות בין דמויות בלתי אפשריות, לכאורה: זקנים מול צעירים. להט"ב מול שמרנים. הורים מול ילדים. מעניין אותם – ואת קוראיהם, מסתבר – לראות מה יקרה במצבים שהם בלתי אפשריים, לכאורה. והם מספקים הסבר סיפורי שהוא ההיפך ממה שמקובל לחשוב, לכאורה. הספר הזה שייך חזק לז'אנר. אם חד-הורית מתפרנסת מניקוי בתים של אחרים, מקבלת שיחת טלפון שכולנו כמהים לשכמותה: מישהי הורישה לה בית באיזור נחשק,”

“# דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה. למרות שהוא כתוב היטב ולא משעמם, לא הצלחתי לקרוא יותר מעמודים ספורים ממנו בכל פעם שקראתי, ולא התלהבתי לחזור אליו בכל פעם שהפסקתי. הסופרת הצליחה לפתל כל כך את העלילה, שלא היה לי מושג מה אני קוראת ואיך לקשור את כל הקצוות החופשיים, המשתרכים מהסיפור. סוף הספר מציע כיוון לא טריוויאלי לעלילה, לא נופל למלכודות הקיטש שאפשר ליפול בהן עם הסיפור כזה. הפורמט משומש טוב טוב. זק”

“# יש בדיחה כזאת – שכחתי מאיפה – האומרת "אתה צריך להתחיל הכי חזק שלך ושם להגביר לאט לאט..." וזה מה שמנסה קינסלה לעשות בספר הזה. ומהרגע שהיא מנסה להגביר – המאמץ כמובן ניכר. מה שהתחיל כסיפור חמוד, משעשע ואפילו אמין, מגיר זיעה ככל שהוא מתקדם והופך את השעשוע למאמץ. אני מתקשה למצוא ספרים שיצחיקו אותי. אני מחפשת אותם בנרות, אך רוב הספרים המבטיחים צחוק בריא מאכזבים אותי במידה זו או אחרת. צעירה אנגל”

“הייתי בת קצת פחות משנתיים כשאחי נולד. אמא שלי היתה מאושפזת אחרי ניתוח קיסרי, וכשלקחו אותי לברית והבטיחו לי שעוד מעט אראה את אמא מן הסתם התרגשתי, אבל כשאמא שלי הושיטה לי ידיים פרצתי בבכי וסירבתי ללכת אליה. היא חבשה פאה בהירה, אתם מבינים. אני הכרתי אותה עם מטפחת או עם השיער הכהה שלה, והפאה בילבלה אותי כליל. לא זיהיתי אותה. בדיעבד אולי היה אפשר לאבחן כבר באותו רגע שיש לי בעיה בזיהוי פנים. זה גם”

“# יש סופרים שעוסקים בעימות בין דמויות בלתי אפשריות, לכאורה: זקנים מול צעירים. להט"ב מול שמרנים. הורים מול ילדים. מעניין אותם – ואת קוראיהם, מסתבר – לראות מה יקרה במצבים שהם בלתי אפשריים, לכאורה. והם מספקים הסבר סיפורי שהוא ההיפך ממה שמקובל לחשוב, לכאורה. הספר הזה שייך חזק לז'אנר. אם חד-הורית מתפרנסת מניקוי בתים של אחרים, מקבלת שיחת טלפון שכולנו כמהים לשכמותה: מישהי הורישה לה בית באיזור נחשק,”

“# דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה. למרות שהוא כתוב היטב ולא משעמם, לא הצלחתי לקרוא יותר מעמודים ספורים ממנו בכל פעם שקראתי, ולא התלהבתי לחזור אליו בכל פעם שהפסקתי. הסופרת הצליחה לפתל כל כך את העלילה, שלא היה לי מושג מה אני קוראת ואיך לקשור את כל הקצוות החופשיים, המשתרכים מהסיפור. סוף הספר מציע כיוון לא טריוויאלי לעלילה, לא נופל למלכודות הקיטש שאפשר ליפול בהן עם הסיפור כזה. הפורמט משומש טוב טוב. זק”

“# יש בדיחה כזאת – שכחתי מאיפה – האומרת "אתה צריך להתחיל הכי חזק שלך ושם להגביר לאט לאט..." וזה מה שמנסה קינסלה לעשות בספר הזה. ומהרגע שהיא מנסה להגביר – המאמץ כמובן ניכר. מה שהתחיל כסיפור חמוד, משעשע ואפילו אמין, מגיר זיעה ככל שהוא מתקדם והופך את השעשוע למאמץ. אני מתקשה למצוא ספרים שיצחיקו אותי. אני מחפשת אותם בנרות, אך רוב הספרים המבטיחים צחוק בריא מאכזבים אותי במידה זו או אחרת. צעירה אנגל”

“הייתי בת קצת פחות משנתיים כשאחי נולד. אמא שלי היתה מאושפזת אחרי ניתוח קיסרי, וכשלקחו אותי לברית והבטיחו לי שעוד מעט אראה את אמא מן הסתם התרגשתי, אבל כשאמא שלי הושיטה לי ידיים פרצתי בבכי וסירבתי ללכת אליה. היא חבשה פאה בהירה, אתם מבינים. אני הכרתי אותה עם מטפחת או עם השיער הכהה שלה, והפאה בילבלה אותי כליל. לא זיהיתי אותה. בדיעבד אולי היה אפשר לאבחן כבר באותו רגע שיש לי בעיה בזיהוי פנים. זה גם”