“#
יש סופרים שעוסקים בעימות בין דמויות בלתי אפשריות, לכאורה: זקנים מול צעירים. להט"ב מול שמרנים. הורים מול ילדים. מעניין אותם – ואת קוראיהם, מסתבר – לראות מה יקרה במצבים שהם בלתי אפשריים, לכאורה. והם מספקים הסבר סיפורי שהוא ההיפך ממה שמקובל לחשוב, לכאורה.

הספר הזה שייך חזק לז'אנר. אם חד-הורית מתפרנסת מניקוי בתים של אחרים, מקבלת שיחת טלפון שכולנו כמהים לשכמותה: מישהי הורישה לה בית באיזור נחשק, על שפת הים. הבית בא עם אמה בת ה-82 של המורישה, הסובלת מהתחלה של אלצהיימר. מה תעשה החד-הורית? האם תוותר על הירושה ועל המחוייבות?

פישמן מעלה תיאורים של נסיונותיה של מגי – היא האם החד הורית – להתמודד עם הדמיון בהתנהגויות של ילדה בת שנתיים ואשה בת 82, שהיא אחראית לטפל בהן. כל התיאורים לוקים, לדעתי, בסטיריאוטיפיות ממאירה ובחוסר אמינות. כל מי שהיה קרוב אי פעם לאדם הסובל משיטיון חלקי או מלא יכול להרגיש בזיוף שבתיאור. כל מי שהיה הורה של ילד בן שנתיים, יודע שמפעם לפעם לא משתטחים בכניעה. ולפעמים אפילו קצת כועסים. קורה. הניסיון להפוך מפגש כזה בין שתי נשים הנמצאות במקום שונה בחייהן, שהחינוך שקיבלו וסולם הערכים שלהן שונה, לסיפור מעניין, כשל לגמרי, לדעתי. הספר לא משעמם, יש בו כמה טוויסטים משומשים, שאמורים להיות מעניינים, אבל הזיוף וחוסר ההיכרות האמיתית של המצבים המתוארים גורם לספר להיות בינוני ולא בכיוון הטוב.

יש בספר כמות של נושאים שיכולה לפרנס כמה וכמה רומנים מהסוגה. גברת פישמן מעלה את הנושאים האלה בקלות רבה. היא לא מנסה לפתח אותם (תגידו תודה. במקרים שהיא כן מנסה התוצאה פשוט אסון). היא משתדלת כל כך לתפוס את תשומת הלב של הקורא, שרק המאמץ שלה זיכה אותה בכוכב השני (זה והעובדה שלתת כוכב אחד זה עלבון עצמי...) שכחתי אותו תוך כדי קריאה בתקווה שזה לא סימן מקדים לאלצהיימר ספרותי.


1/2”

“תקופה לחוצה הביאה אותי לבקש לי ספר קליל.
כזה שיחמם את הנשמה ללא חובת השימוש במשאבים קוגניטיביים מרחיקים.
הו אז, נתקלתי ב'לרשת את אידית', שתוך גישוש בין עמודיו, ניתן היה לחוש באותו פוטנציאל חמקמק, של ספר קליל מידות וסיפור.
אלא שכבר בעיצומו של הפרק השני, נאלצתי לתהות האם אני שותפה לירושת אידית (אותה זקנה מרירה שכמו בסרט הוליוודי בסיסי, מתקשה להיפתח) ואם כך, למה לי בכלל?

אז מה היה לנו?
אידית היא קשישה חביבה למראה, שקשיים בחייה הביאו אותה אל גבולות הקוֹצַנִיוּת האנושית.
כשבתה מסיימת את חייה ומורישה אותה על ביתה, לחברה (שהיא במקרה גם עוזרת הבית), ניתן להבין את מורת רוחה.
החברה מצדה, מגיעה חמושה בחביבות קלולסית (על גבול הילדותית) ובילדה כבת שנתיים.
אבוי לתמונת הפתיחה.

וכששלבים פירורי ילדות, זִיקְנה דמנטית ומה שביניהן, נוכל בקלות להתדרדר אל ציטוטי דיבור תינוקי-משובש ולקוות יחד, שלפחות הילדה שביניהן, תתבגר במהירות.

תבלבלו אותנו עם שטויות
'לרשת את אידית' ניחן באותה תופעה עלובה שמכה בספרים רבים על פני הגלובוס. זו שניתן לתאר אותה כעודפי מידע מיותר, שקשר בינו ובין התפתחות, התגלגלות ואפילו גילויי עניין בעלילה, מקריים בהחלט, אם בכלל.

"אידית שיחקה בכפתורי המעיל הבז' שלה" (ושימו לרגע בצד, את ה' הידיעה המיותרת).

תוסיפו לזה עומס מידע על סגנון ודרך שטיפת הרצפה, כולל "מגי שטפה את הדלי באמבטיה והניחה אותו במהופך בתוכה ליבוש. היא שטפה את ידיה בכיור, ייבשה אותן במגבת וזחלה בחזרה למיטה" והרי לכם מידע מיותר בעליל (אלא אם הטרידה אתכם שאלת רמת ההגיינה של הגיבורה, כמובן).

עבריתָה לא פַשוּטָה
מתברר לעתים שעברית היא עניין בעייתי וכשנתקלים במשפטים כמו "מפולת של ברביות", "ויני ניגש מסביב כדי לפתוח את דלתה, אור השמש בהק על רצועת הפלסטיק השחורה של כובעו כמו זרקור." ו"הזכרון שלף אותה מתוך המצב רוח הרע", ניכר ששפת הקודש לא עשתה חסד עם מתרגמי אותה יצירה עייפה.

הפוסל, במומו...
ככלל, אני אוהבת למצוא בספרים 'משפט מחץ', שמתאר את הספר על הוויתו. ב'לרשת את אידית', מדובר במשפט ההחלטי "אפשר להפסיק לדבר על הנושא המגוחך הזה? סיננה אידית."
כן אידית, הפעם אני איתך.

יכולתי להמשיך ולזחול בקריאתו של ספר פושר עד סתמי, שטוח כמו פלטפוס רב שנים. כזה המספק עלילה איטית כצעדי קשישה, שמניין הימים שהקדשתי לקריאתו, שוות ערך למספר שנותיה של הגיבורה (והיא לא צעירה). אבל הפעם, בחרתי בי וחדלתי בעיצומה של החוויה.
אי שם בעמוד 141, מתוך 247 דפיו (בתצורה דיגיטלית), נפרדנו חד צדדית, ללא חזרה.

תקראו/לא קראו, See if I Care.”

“יייההה עוד ספר נשים, הפעם אמריקאי, חד הורות, דמנציה, לסביאן, בקיצקוצ שלל נושאים מעורבבים פה, וגם זה ספר ממש חמוד כזה עם הוי ואוי וסבבה לגמר, כן נהנתי בעיקר מהאופטימיות, ושזור פה גם יהדות ו אימוץ אז יש מלא עיניין ומתח ועיסוק בספרות מצד הסופרת, אם קוראים את התודות אז בעלה של הסופרת ישראלי לגמרי, יפה לה לו להם לנו, תתהו למה זה חשוב כיוון שזה עדיין ספר אמריקאי מ 2016 ותורגם לעברית רק ב 2020 בעיני זה פרט שמוסיף לעיניין של הספר.
הופה הלכתי לראות שיש רק 3 ביקורות ורובן קוטלות לא מחמיאות בלשון המעטה, אז לא חמודים לא מסכימה איתכם אחלה ספר ממש מומלצ הוא כן קליל וגם רציני ביותר עם פרובלמטיקות החיים עם הסודות הנצורים והלא מסופרים ומתגלים רק אחרי מוות של מישהו, מוטיב שמוכר לי ממשפחתי אני, אוף כל כך רוצה לכתוב את הטלהנובלה שלי וזה כל הזמן מתמסמס בעיקר שגם אני לא מקבלת ממש פירגון כאן בסימניה מבסך הכול כתיבה פשוטה על ספר ובעיקר מהרהוריי ליבי עאסוציאציות= הקשרים מחיי, אז ממליצה לכו לקרוא נו זה לא כול כך דחוף לפני זה תעשו מדיטציה יוגה תבשלו לעצמכם משהו לאכול תקשיבו לציפורים ובעיקר תלכו לעשות הליכה על הים מה מכול זה מסופר בספר הזה בעיקר ההליכה על הים ואולי גם הבישול הכי מסופר על חברות רבת שנים בין נשים כל כך מתוק וממלא השראה.
זהו לעכשיו שיהיה לכולנו שבוע קסמרפא מבורך והמשך יומניפלא, יום ראשון, 04-09-2022 12:48.”

“הגעתי לספר עם הרבה ציפיות.
שמעתי עליו ביקורות טובות שהטון העיקרי בהן היה: ספר סוחף, קליל ומצחיק" וזה בדיוק מה שחיפשתי.

אז ככה... מצחיק וקליל זו לא ההגדרה לספר הזה.
הספר עוסק במגי שמקבלת ירושה מחברה שפעם היתה לה : בית חוף שווה ביותר בעיירה עשירה. מה הקאץ?
הבית מגיע עם האמא של החברה שהיא אישה בת 82 שסובלת מאלצהיימר.
ההתמודדות עם האמא, מערכת היחסים שנרקמת ביניהן, השינוי בחיים של שתיהן - בהכל עוסק הספר.
וזה מעניין.
אבל קליל ומצחיק זה לא. הוא עוסק בשינויים בחיים, בפחד מהעבר שלנו ומהעתיד הלא ידוע.

סך הכל הספר כתוב כהלכה, הוא סוחף ומעורר מחשבה.
נחמד.”